עם מציאות כזו, לא פלא שאנחנו רוצים קצת לברוח מדי פעם - ואין דרך טובה יותר לעשות זאת מאשר מול המסך, בצלילה חופשית לספריית התוכן של דיסני+, שם בין נסיכות לאבירים תמצאו סרטי מד"ב, סדרות אוכל, דוקומנטרים, הרפתקאות ועוד עולמות שעדיפים מאלו שכרגע אנחנו תקועים בהם
אי אפשר להאשים אותנו שבימים האלה בא לנו את המילה הארורה הזו, שכבר די נמאס ממנה – אסקפיזם. מה לעשות, זו המציאות שאשמה, לא אנחנו. אז צללנו לעולמות התוכן של דיסני+ כדי לשלוף את הסרטים והסדרות שהכי רחוקים מעולמנו, ואספנו לרשימה אחת שתשכיח מכם את הצרות של העולם, לפחות לאיזה בינג' או שניים.
סרטים
מי הפליל את רוג'ר ראביט? (1988)
שילוב שנון של פילם נואר בסגנון שנות הארבעים וסרט אנימציה מוטרף בסגנון הלוני טונס. הבלש הפרטי אדי ואליאנט (בוב הוסקינס) מתגייס בעל כורחו לעזור לכוכב המצויר רוג'ר ראביט, המואשם על לא עוול בכפו (כפי שאפשר להבין מהכותרת) ברצח ראש עיר המצוירים. בעלילה הפרועה מעורבים תינוק מצויר עם קול של גבר קשוח, שופט צמא כוח בגילומו של כריסטופר לויד, אשתו הסקסית והאוהבת של הארנב (קולה של קתלין טרנר), סמורים נכלוליים ועוד. האבסורד הוא שהתרכובת הז'אנרית המטורללת הזאת מבוססת על אירוע היסטורי אמיתי משנות הארבעים – קונספירציה של חברת ג'נרל מוטורס לחסל חברת חשמליות. רוברט זמקיס ביים את הסרט ב-1988, כשאנימציה עדיין צוירה ביד.
חייו הסודיים של וולטר מיטי (2013)
סרט שמרגיש פשוט כמו חופשה. בגדול – וולטר מיטי, שנוהג לשקוע בדמיונותיו על מסעות והרפתקאות, יוצא למסע מרהיב ביופיו כאשר עבודתו נמצאת בסכנה. שנים לפני שבחן את דחיסות חיי המשרד ב"ניתוק", בן סטילר יצר סרט שכל כולו עושה חשק לטרוף את העולם, עמוס בנופים מרהיבים, רעיונות קולנועיים רעננים וחוש הרפתקנות שכולנו רוצים לצלול לתוכו. סרט על אדם מלא בדמיון שישא אתכם הרחק למקום אחר, ולא רק פיזית.
צורת המים (2017)
ב-1962 אלייזה האילמת (סאלי הוקינס) עובדת כמנקה במרכז לחקר האוויר והחלל בבולטימור. היא ושכנה המאייר (ריצ'רד ג'נקינס) מתגוררים מעל בית קולנוע שמקרין סרטים ישנים. יום אחד מובא למתקן הסודי יצור מים פלאי שנלכד בדרום אמריקה, ובינו ובין אלייזה נוצר קשר מיידי. סרטו זוכה האוסקר של גיירמו דל טורו טווה יחדיו מוטיבים עלילתיים וסגנוניים שנשאלו ממקורות שלא אמורים להתחבר – סרטי מפלצות מעידן הפרנויה של המלחמה הקרה, סרטי ריגול, קומיקס, מלודרמה, המיתולוגיה היוונית ומיוזיקלס. הכל מתגבש לאגדה אפלה ועתירת יופי על כמיהותיהם הכמוסות של אנשים שנאלצים להסתתר. כמו היצור שבמרכזו, הסרט הוא מפלצת מופלאה בעולם אכזר, והוא עוטף את הצופים בבדידות וכאב, וגם באהבה ואמפתיה גדולה.
קיץ של נשמה (2021)
המוזיקאי/עיתונאי/סופר/גאון קווסטלאב – או בשם לידתו אמיר תומפסון – חזר בסרט הדוקומנטרי הזה לפסטיבל המוזיקה הנשכח שהתקיים בהארלם בחודשי הקיץ של 1969 – פסטיבל שלא רק הביא לבמה את האמנים השחורים הכי גדולים של אותה תקופה, בהם סטיבי וונדר, נינה סימון, בי.בי קינג וסליי סטון, אלא גם היה רגע תרבותי מהותי. ההופעות תועדו ורובן לא שודרו מעולם – החומר התייבש במשך שנים בארכיון עד שאותר על ידי ארכיבאי שהבין מה יש לו ביד. הסרט משלב בין החומרים מההופעה לסיפור של הפסטיבל ושל אותה שנה היסטורית, הפעם מנקודת מבט שונה מזו שאנחנו רגילים לראות. דוקומנטרי זוכה אוסקר שלא קיבל את תשומת הלב שלו, כי הוכרז כ-30 שניות אחרי שוויל סמית' נתן סטירה מצלצלת.
הרכבת לדארג'ילינג (2007)
לפני שעשה את "ממלכת אור הירח" (2012), סרטיו של ווס אנדרסון היו הרבה יותר חופשיים מבחינה סגנונית – ועדיין תמצאו סימטריה לא ריאליסטית ושוטים מסוגננים יתר על המידה ב"הרכבת לדארג'ילינג". הסיפור עוקב אחרי שלושה אחים שמטיילים ביחד בהודו במטרה להתחבר אחד לשני מחדש, כשנה לאחר מות האם. זה סיפור מקסים שנותן תחושה של חופשה משפחתית מבלי להיות "סרט חופשה" פר-סה, ויש בו משהו הרבה יותר משוחרר מעבודותיו האחרונות של אנדרסון. סרט כיפי לצפייה שלא מרגיש כאילו הוא יוצר במפעל של אנדרסון – למרות שתכלס אין לנו שום בעיה גם עם סרטי פס הייצור שלו.
סיפור הפרברים (2021)
גם הגרסה המקורית כמובן, אבל לא פחות ממנה – גרסתו של טיטאן הקולנוע סטיבן ספילברג. שעתיים וחצי של כיף, שירים מוכרים, ביצועים מעולים וכן – אנחנו יודעים – גם רייצ'ל זגלר שם בתפקיד מריה ואנחנו לא אוהבים אותה, אבל וואלה היא לא רעה שם, וזה הסרט ששם אותה על הכוונת, ומסיבה מסוימת. ספילברג עושה מחזמר זה פשוט רעיון מעולה, והוא מצליח באמת לייצר אווירה של קיץ. סצנת המסיבה, הביגוד הקצר, השמלות שמככבות, השירים הנהדרים, סיפור האהבה שנרקם, הכל פשוט מרגיש כמו קיץ חם בשנות ה-50.
ת'ור: ראגנארוק (2017)
זוכרים שכל הקטלוג של מארוול זמין גם הוא בדיסני+, נכון? כי למרות ההתדרדרות במותג, קשה לשכוח את הימים בהם גיבורי העל של ה-MCU היו הדבר הכי כיף בקולנוע המסחרי מאז המערבונים. "ת'ור ראגנארוק", טכנית סרט הת'ור השלישי, הוא אחד המופעים היותר מהנים של קווין פייגי, שהבריק עם הבאתו של טאיקה ואיטיטי למושב הבימוי, לפחות בסרט הזה (ההמשכון היה קצת פחות מלהיב). אחרי הניסיונות השייקספירים והדרמטים של סרטיו הראשונים, בסוך מסתבר שכריס המסוורת' הכי נפלא בקומדיית גלדיאטורים בחלל, וכי הכמיה שלו עם ההאלק (שלא לדבר על יצורי סלעים) הרבה יותר טובה מאשר עם איילת זורר. חגיגה לעיניים, בידור טהור ואחד הסרטים הכי מהנים שתמצאו בשירות של דיסני+.
סדרות
הדב (2022-היום)
לא, לא אכפת לנו שאיבדתם אותה בעונה השלישית – אנחנו עדיין גורסים גם אחרי העונה הרביעית שזו סדרת מופת של ממש. סדרה מגוללת את סיפורו של כרמי ברזטו (ג'רמי אלן וייט), שף שעבד במסעדות העלית הכי נחשבות בעולם (השם נומה נזרק לאוויר בנונשלנט) וחוזר לביתו בשיקגו כדי לנהל את מסעדת הפועלים של אחיו, שהלך לעולמו באופן טראגי. מאחורי הסיפור הכמעט קלישאתי הזה מסתתרת סדרה פשוט פנטסטית שמתחילה על 100% אנרגיה ורק מגבירה מאותו הרגע, מורכבת ממלאכת מחשבת מרשימה של עריכה, סאונד, דימויים, ריאליזם וצילום מרהיב שמתחברים יחדיו לתחושת חלום/סיוט שמצליחה להעביר באופן כמעט מוחשי את הטוב והרע שמגולמים בעולם המאתגר של המסעדנות. העונות האחרונות אולי ערערו את ההייפ שקיבלה הראשונה, אבל אל תטעו – עדיין מדובר בסדרת מופת ששווה כל רגע.
פרדייז (2025-היום)
זה מתחיל כמותחן פוליטי על סוכן חשאי שחשוד ברצח נשיא ארה"ב, ומתגלגל עד לסיום מושלם. הממתק המפתיע של השנה הקודמת, פרדייז הפתיעה אותנו עוד בפרק הפתיחה המצוין שלה, עם טוויסט שזרק אותה מז'אנר אחד לז'אנר אחר לגמרי, והצליחה להחזיק את המתח מצוין עד לצמד פרקי הסיום שהכריעו את זה עבורנו – מדובר באחת מסדרות הרצח היותר טובות של השנים האחרנות. הפרקים הראשונים לעונה השנייה רק הגיעו, ועשו את כל החשק לחזור גם לראשונה. זה גם לא גן עדן, אבל זה לפחות לא המציאות שלנו.
פילדלפיה זורחת (2005-היום)
הסיטקום הכי מופרע, ביזארי, קיצוני ונטול גבולות על המסך, אז איך הוא הפך לסיטקום הכי ארוך בכל הזמנים? זה מאוד פשוט – קחו את כל מה שעשו ב"חברים", ותעשו בדיוק ההיפך. במהלך 16 עונותיה, "סאני" הפכה לסיטקום המצולמת הכי ארוכה בתולדות הטלוויזיה, ובכך ריסקה שיא שהחזיק יותר מ-50 שנה. שלישיית היוצרים/כותבים/שחקנים (רוב מקלהני, צ'ארלי דיי וגלן האוורטון) כבר חתומים לעוד 2 עונות לפחות, ועל פי העונה האחרונה הם לא הולכים לעצור גם אז. למעשה, למרות גילם הטלוויזיוני המופלג, הסדרה מרגישה רעננה כל כך עד שספק אם הם אי פעם יעצרו.
באפי (1997-2003)
מי שראה את באפי כבר יודע איזו סדרה מתעתעת זו, איך הרושם הראשוני שלה הוא הטעיה מכוונת, איך הקנקן הפופי והצבעוני מסתיר בתוכו כמה מהרגעים העמוקים והכנים ביותר שנראו על המסך. באפי ציידת הערפדים עוסקת בתיכוניסטית שהורגת ערפדים יחד עם חבריה לכיתה, ואדם מבוגר אחד שנקרא "הצופה". כן, יש קרבות (לא פעם, קורעים מצחוק בזכות הדיאלוג השנון), ויש ערפדים (וחלקם דמויות מורכבות ומבריקות, *אהם* ספייק), אבל לב הסדרה דווקא ברגעים שמסביב לכל הערפדים. הם, למעשה, רק דימוי לשדים שבאפי נאבקת איתם לאורך ההתבגרות – קנאה, כעס, דיכאון, אהבה, מיניות, אובדן וכל מה שכל אחד מאיתנו עובר ועבר על בסיס יומי. היא פשוט עוברת את זה עם ערפדים.
רק רוצחים בבניין (2021-היום)
הסדרה שהניעה את כל גל סדרות הרצח של השנים האחרונות, ובכנות היא כל כך ליגה אחרת שזה מכעיס. וגם סלינה גומז מעולה. וזה מעצבן. למה היא מעולה? למה מגיע לנו כל הטוב הזה? אז נכון שלאורך ארבעת עונותיה לא היתה יציבות מלאה (אם כי העונה הרביעית החזירה את החגיגה), אבל "רק רוצחים בבניין" כבר קבעה את מקומה כבכירת הז'אנר. שלושת השכנים עם האובססיה המשותפת לפודקאסטי פשע-אמיתי כבר הסתבכו מעל הראש, אבל איכשהו ממשיכים במעלליהם תוך כדי שיש יותר מדי גופות בסביבה. הגאונות האמיתית של שורט ומרטין נעוצה ביכולת שלהם להצחיק ולרגש לסירוגין ובמהירות גבוהה, והסדרה הזאת נתפרה למידותיהם כדי שיוכלו להפגין את היכולת הזאת. בית ספר גבוה לקומדיה.
האיש האחרון בעולם (2015-2018)
סדרה לא מוערכת מספיק שתמיד טוב להיזכר בה. וויל פורטה מגלם את האיש האחרון בכדור הארץ, לאחר שווירוס מחק את כל האוכלוסייה (לא אסקפיסטי מספיק? חכו תראו) שרק רוצה מישהו לדבר איתו. כשהמשאלה שלו מתגשמת, הוא מגלה שזה יותר ממה שהוא מסוגל להכיל – עוד בני אדם ששרדו. זו אחת הדמויות היותר אנוכיות ואגואיסטיות שיצא לנו לראות, ולאורך כל הסדרה אנחנו רואים את התהליך שהוא עובר יחד עם השורדים האחרים. זה כיף, זה מצחיק ויש לסדרה 4 עונות מעולות. למרות שהיא נגמרה טרם זמנה, היא בהחלט שווה צפייה בעיקר בזכות הופעות האורח הנהדרות והמעולות שיש לאורך הסדרה, כמו ג'ייסון סודייקיס, ויל פרל וקריסטן ויג.
לוקי (2021)
אי אפשר לדבר על אסקפיזם בדיסני+ מבלי להביא משהו מה-MCU. "לוקי" היא הסדרה הכי טובה מבין כל 25 סדרות הטלוויזיה שמארוול הוציאו לאורך השנים, ושומרת עד היום על התואר. העונה הראשונה שלה הייתה מעין קורס הכנה לשלב המולטיוורס. ובתוך הקשקוש הבין מימדי שהוא השלב המוזר הזה, "לוקי" היתה נקודת אור בודדה עם קאסט מצוין ועלילה מעניינת. בעונה הראשונה לוקי (טום הידלסטון) מגיע ל"רשות למשתנים בזמן", שמפקחת על ציר הזמן הראשי – מיד לאחר אירועי "סוף משחק" – ומתבקש ללכוד גרסה אחרת של עצמו. העונה השנייה השלימה את המעגל, וסגרה את הסדרה הרמטית מבלי שתצטרכו לצפות בעוד תכני מארוול כדי להבין מה קרה.