אפוקליפסה הם היהלום הבלתי מלוטש של ההיפ הופ המקומי. ריאיון

כמו כל דבר בתרבות הישראלית, גם את סצנת ההיפ הופ אפשר לחלק למרכז ופריפריה. האמנים התל אביבים אולי מעברתים את הז'אנר ועושים בו כבשלהם, אבל הם מושפעים יותר מטרנדים אמריקאיים – בהפקה, בסאונד, בהגשה. מנגד יש היום לא מעט הרכבים שגדלו בשכונות הפריפריה החברתית והתרבותית של המדינה שבהן טופאק הוא עדיין המלך והטראפ לא דחק את ההיפ הופ של פעם. למזלם של אמני הפריפריה הם לא זקוקים היום לרדיו כדי לפרוץ את הכלוב הסוציו־אקונומי. עבורם, היוטיוב של היום הוא מה שהקסטות היו למוזיקה המזרחית בשנות ה־70 וה־80.

אלי "פלאשבק" סבייב (29), גרשון "אודימן" אוריהייב (26) ויצחק "9 מ"מ" דדשב (32) הכירו בעשור הקודם במעגלי ההיפ הופ החלוציים שייסד אנדריי "קשמר" ברודנר ז"ל שנהרג בלבנון, ושהשפיעו על דור שלם של ראפרים. "באנו מהתרבות הזאת", מספר דדשב, "פלד, אורטגה, נצ'י – כולם היו שותפים למעגלים האלה". מהתרבות הזאת, לפני כמעט עשור, הם ייסדו את אפוקליפסה. בלי אלבום אחד אבל עם סינגלים ששווים מיליוני צפיות וקהל שמוכן להישבע שהם הדבר האמיתי, הם מיצבו את עצמם כיהלום הבלתי מלוטש של מחתרת ההיפ הופ הישראלית.

מאז ימי להקת NWA בסוף האייטיז, שחבריה תקשרו את הרחובות השחורים של קומפטון למיינסטרים של אמריקה, יושבת תשתית הראפ על כנות ועל יכולת לספר סיפורים. המוזיקה של אפוקליפסה, שנולדה בסטריטס אוף חדרה ופרדס חנה ("לא זאת שאהוד בנאי שר עליה", אומר דדשב), מעניקה סיור בנבכי עולמות העבריינות והייאוש עם סאונד וסטיילינג שאופייניים לאזורים שבהם השמש פחות מאירה מבתל אביב. יש ראפרים ששרים על וויד ובחורות, אפוקליפסה שרים לדור שהתמכר לנייס גאי, על הישרדות יום יומית, על אשפוזים פסיכיאטריים. "הייתה פה התרבות של הבגדים שגדולים עליך בכמה מידות ואולי גם סלנגים ואג'נדות קצת חולמניות מדי, ואנחנו היינו אולי טיפה ריאליסטים כי באנו משכונות קשות", מסביר דדשב, ששם הבמה שלו, 9 מ"מ, רומז על ניסיון חיסול נגדו לפני כמה שנים. "מקום המפלט שלנו הוא המוזיקה. היו לנו את הדברים שקשים לנו וזה חיבר בינינו, זה יצר שותפות גורלית".

כשהתחלתם את אפוקליפסה, לאיזה קהל החלטתם לדבר?

סבייב: "לא החלטנו, לא הלכנו לפי הקהל, פשוט עשינו את מה שרצינו לעשות. אם אתה מכוון לקהל יעד מסוים במוזיקה שלך, אולי תפגע בו ואולי לא, אבל לא משם זה צריך לבוא".

מה גורם לאנשים ששומעים אתכם להתחבר אליכם?

סבייב: "הזדהות בעיקר".

דדשב: "באנו עם תכנים שהם אנחנו. עם מה שכואב לנו באופן אישי. לא ישראלי, לאומני, אלא חברתי יותר, המכות במדינה. זו תרפיה לצעירים שעברו דברים, כאלה שעוברים, חברים שלהם, משפחה שלהם. המוזיקה שלנו בנויה על רגש, ורגש בזוהר זה גשר, מה שמחבר בין נפש לנפש".

מה מבדיל אתכם מאמנים אחרים בהיפ הופ?

סבייב: "קודם כל אני לא אוהב לעשות השוואות. אני לא רוצה להגיד יש לי איקס שמבדיל אותי מהבן אדם ההוא. אולי הוא טוב במשהו אחד, ואני טוב במשהו אחר. אם לענות על השאלה שלך, יש היום את כל הטראפ ואת כל החדש הזה ואין שם הרבה מעבר ללהישמע מגניב. אין שם הרבה רגש, אין שם הרבה אותנטיות, אין שם הרבה דברים שאתה יכול להתחבר אליהם. זה נשמע טוב לאוזן, אבל זה לא נשמע ללב, אתה מבין? זה ההבדל".

דדשב: "גם המוחות שלנו שונים – הניתוח, ההתייחסות לניואנסים גם הכי מינורים".

שונים זה אנדרסטייטמנט. בז'אנר שבו גילוי של חולשה הוא לא דבר מובן מאליו בכלל, אפוקליפסה חושפים בשירים שלהם הכל ומעמידים מודל אחר לקהל שמאזין להם. בשיר "אין עוד מלבדו", למשל, דדשב מדבר בפתיחות על אונס שעבר בילדות ("עברתי אונס כבר בגיל 5, החיים התפרקו / הייתי משוטט ברחובות אזרבייג'ן באקו / גיל 8 עליתי למדינה ואז לפנימיות / הוצאתי תעודת בגרות עם השריטות הפנימיות / כל הפנימיות שלי הייתה פעם רכה / עד היום שבו שרקו לי כדורים מול הרקה").

זה לא מובן מאליו לדבר ככה, בטח לא בהיפ הופ שבו כל אחד רוצה להיות גנגסטר.

דדשב: "דווקא מי שגנגסטר, מי שבצורת מחשבה הזאת, כשהוא ישמע את השורה הזאת – גם אם הוא לא אוהב אותי – זה כמו חץ ללב. דווקא גנגסטר יגיד 'וואו', ילד אולי יגיד 'פקה פקה'. המוזיקה היא תרפיה וכלי ביטוי, לך ולקהל שחולק איתך את הדברים הנוראים האלה שעברת. אני מוכן למות בשביל האמת שלי, אני לא מפחד מאף אחד".

"אני החדשות"

עד לא מזמן הם היו חתומים בחברת הייצוג EMPR, שבה חתומים בין היתר דודו פארוק, פלד וטיילור ובן זיני. היום רק אודימן נשאר חתום שם, ולכן גם לא התראיין לכתבה. ברשתות החלו לדבר על התמסחרות ופירוק. למרות קהל מעריצים נאמן והעובדה שהם נחשבים לראפרים בעלי מחוננות פראית, חוץ תל אביבית, אפוקליפסה מעולם לא ממש פרצו את תקרת הזכוכית של המיינסטרים. בעידן של הפקות מוקפדות עד כדי צעצוע, המוזיקה המחוספסת שלהם לא תמיד עוברת חלק בגרון. לאחרונה שינה ההרכב את נוסחת הפעילות שלו – פלאשבק מתרכז בעבודה ובקריירה בהייטק בעוד 9 מ"מ ואודימן מתרכזים בקריירות הסולו שלהם, אבל השלושה ממשיכים להופיע. בשבוע הבא הם יוציאו סינגל וקליפ חדש, "באמת אחים", אז התשובה שלהם למי ששואל אם הם התפרקו ברורה: "אנחנו עדיין עובדים בהרכב, אבל בנוסחה קצת שונה".

 

השיר יכול להיכנס לפלייליסט של גלגלצ?

דדשב: "יכול, יכול".

סבייב: "לא נראה לי, זה הארדקור מדי".

דדשב: "יכול להיות".

מה אתם חושבים על דודו פארוק, שעושה קריקטורה מדברים שמוכרים לכם במציאות?

סבייב: "בוא נקרא לילד בשמו, אורי קומאי. אני לא רוצה לשפוט אותו ברמה המוזיקלית כי בסופו של דבר מה שהוא עושה זה סוג של פארודיה. זה מצליח כי זה סוג של מראה, זה מראה לחברה בדיוק מי היא, ואפשר להגיד עד מחר 'הוא לא מחנך את הילדים, הורס את הזה, הורס את זה', אבל הילדים אוהבים אותו והם כנראה היו הרוסים עוד לפני כן. אין מה לעשות, הבן אדם שם מראה, וזה עובד וזה מצליח כי זה נכון. כדי שבדיחה תעבוד היא צריכה להיות 50 אחוז הומור ו־50 אחוז אמת".

נראה שלא הצלחתם לפרוץ בענק למרות מאות אלפי צפיות.

סבייב: "בוא נתחיל מזה שזה לא מאות אלפי צפיות אלא מיליוני צפיות".

הן לא קנויות?

סבייב: "לא השקענו בחיים שלנו במימון או בקנייה. הכי הרבה שהשקענו על מוזיקה שלנו זה 500 שקל בפרסומי אמן בפייסבוק, גם כי אין לנו האמצעים וגם כי אנחנו לא מאמינים שזו הדרך".

אתם לא מסתכלים על החבר'ה מתל אביב בקנאה לפעמים?

דדשב: "בוא נראה את החבר'ה שעשו מכה נשארים כמו שאנחנו נשארנו".

סבייב: "גם שלמה ארצי כמעט לא הוציא מוזיקה חדשה מאז 1998 והוא עדיין סולד אאוט בקיסריה".

איך זה שאין לכם אלבום?

דדשב: "אנחנו ב־2019, עדיף להשקיע בסינגל קצת יותר במקום להוציא אלבום. לאט ובטוח הביאנו עד הלום. אומרים שנותנים לעם לחם ושעשועים כדי שהוא לא יתעסק בבעיות הקיומיות, אז אני החדשות. אתה פותח ערוץ 2? לא, אתה שומע ורס של אפוקליפסה – זה חדשות להרבה אנשים ששואלים את עצמם שאלות".

מתי תבוא האפוקליפסה?

דדשב: "יש על כדור הארץ 8 מיליארד בני אדם. מספיק שיש אנשים רגישים, אמפתיים, ואין כאוס ותוהו ובוהו, אפוקליפסה, גוג ומגוג, אלא רק מבחינה מטפורית במוזיקה".