אדם, טבע ודין

הידעתם? גם בישראל יש איים. כתבנו נשלח להתייחד עם חרדונים, דבורים, יתושים וגוויית מדוזה מסריחה על האי שמול חוף דור, ושרד כדי לכתוב על זה אלף מילה

עודד כרמלי על אי בודד. צילום: מיכאל טופיול
עודד כרמלי על אי בודד. צילום: מיכאל טופיול
10 באפריל 2014

כמשורר יש לי מעט מאוד סיבות לחיות. אני בעיקר חי בשביל הריאליזציה של המטפורה. אין דבר שמשמח אותי יותר מאשר לראות מישהו מנקה אורוות, משהו בין פטיש לסדן או חתול ועכבר משחקים בחתול ועכבר. אז כששמעתי ש-Time Out עורכים גיליון מיוחד בנושא "אי בודד", הצעתי לשלח אותי לאחד תכף ומיד. אני חשבתי על האיים המלדיביים או הקנריים, משהו שקט באוקיינוס השקט, אבל אחרי התייעצות קצרה עם ליז מהנהלת החשבונות הוחלט לשלוח אותי לאי בישראל.

כן, בישראל יש איים. זה סוד כמוס לפרה ולסוס (אני חייב לראות פעם פרה לוחשת לסוס סוד), אבל כמו לרוב הסודות – גם לאיים הישראליים יש קטגוריה בוויקיפדיה. איים בישראל מצפון לדרום: איי ראש הנקרה, איי אכזיב, איי חוף דור, איי קיסריה, סלע מכמורת, סלע אנדרומדה ואי אדם בבת ים. אז נכון, איי ישראל הם איים בערך כמו שאוסטרליה היא יבשת או הירקון נהר, אבל היי, כל אחד מהם עדיין גדול יותר מהדירה שלי.

אני משכים קום עם הנץ החמה (תשע וחצי), ולראשונה בחיי יודע בוודאות את התשובה לשאלה מה הייתי לוקח לאי בודד: הנגאובר. התרסקתי בארבע בבוקר והמוח שלי הוא אי בודד בים של ערק. אני נותן למיכאל הצלם לנהוג ושוקע לצדו באינטרוספקציה מסוחררת. למה אני נוסע לאי בודד? ומה אני עושה עם חיי? המורה עליזה אמרה שיש לי פוטנציאל. זה אמנם היה בכיתה ג', אבל איפה עליזה עכשיו? מישהו צריך לפטר אותה על הולכת שולל.

צילום: מיכאל טופיול
צילום: מיכאל טופיול

היום יום אביבי נאה ויאה, וחוף דור חף מאדם. מיכאל רוצה לצלם את ספינות הדיג הציוריות שעוגנות בחול הלבן, אבל אנחנו מסכימים שזה יותר בנאלי מתמונה של תינוק נוגע באף של כלב. מאחורינו הציביליזציה הציונית, לפנינו חמישה זיזים משונים שלה. מחשש שאטבע כדג בערק, אנחנו בוחרים באי הקרוב ביותר לחוף. המים קפואים כקרח בערק (סליחה, אבל אני עוד לא מסוגל לחשוב על דימוי שאינו כולל ערק), ואני הולך ומתעורר ככל שהם עולים לכיוון המפשעה. תזכורת לעצמי: לנסות את זה בבית.

שחייה קלה – מבחינת המרחק, לא מבחינת היכולת שלי לשחות – ואני באי. אני מדגמן כמה תמונות למיכאל הצלם, ואז הוא עוזב (עם האוטו, המניאק) אותי בבדידות נזהרת. הפיתוי מפתה, אבל אני נזהר שלא לדפוק שנ"צ איך שהוא הולך. אני זוכר מה קרה לג'וני הגרמני שלא הצליח להירדם אחרי לילה של אמדי והחליט שחוף הים באוגוסט זה המקום והזמן לנסות שוב. כשהוא חזר לדירה אחרי הצהריים, זה נראה כאילו הוא חזר מהמשרפות.

אחרי הנגאובר, הדבר שני שהייתי לוקח לאי בודד הוא אייפון. אני שולח לכולם תמונות "תקנאו", עונה על מיילים ומלייקק סטטוסים. אתה אף פעם לא לבד כשיש מעליך לוויין. אתה כן לבד כשנגמרת לך הסוללה אחרי שעה. דבר שלישי שהייתי לוקח לאי בודד: מטען. דבר רביעי שהייתי לוקח לאי בודד: גנרטור למטען. כשאנשים אומרים "אי בודד" הם מתכוונים לטריטוריה נקייה מאנשים אחרים, אבל אי בודד הוא לא באמת בודד. הוא שורץ יצורים איומים, מבחילים ורצחניים שנקראים חיות. אני שונא חיות. הן מזכירות לי את עצמי.

לוקח לאי בודד: האנגאובר. צילום: מיכאל טופיול
לוקח לאי בודד: האנגאובר. צילום: מיכאל טופיול

כמו קרואק, מינוס הסמים והסקס אפיל

המערכת האקולוגית של האי שלי נחלקת לשניים: בצד הסלעי של האי מיליארד יתושים, יבחושים ומוצצי דם אחרים מרחפים מעל גופה מצחינה של מדוזה, ובצד החולי של האי ביליארד דבורים מרחפות מעל שתי תפרחות פרחים. רוב האנשים היו בוחרים בצד של הפרחים, אבל אני אפיפוב. יש לי פוביה מדבורים. כשאני רואה דבורה אני רואה מזרק מעופף בצבעי הדגל של גרמניה הנאצית. בעולם החי כמו בעולם האדם – צהוב ושחור הם צבעי מלחמה.

בצר לי אני דבק ביתושים. הסלעים משוננים ונקרע לי הג'ינס. עכשיו אפשר לעקוץ אותי גם בקטע אינטימי. אני מנסה להרחיק אותם עם המצית, וכשזה לא עובד אני מנסה להצית את גופת המדוזה. היא לא נדלקת. אולי כי היא עשויה ממים, אולי כדי לעצבן אותי. מוצצי הדם לא מעריכים את הניסיון לבשל את ארוחת הצהריים שלהם ומגרשים אותי לצד של הדבורים.

צילום: מיכאל טופיול
צילום: מיכאל טופיול

תוך כדי מנוסה אני מבחין בשני נופשים על החוף שבוהים בי בשעשוע מופגן. האישה שולפת את האייפון שלה ומצלמת להנאתה את הבחור המוזר שבורח בצעדי ריקוד מגושמים מהדבורים ליתושים וחוזר חלילה. אני צועק הצילו, אבל זה רק משעשע אותה עוד יותר. לא ראיתי "אבודים", אבל אני משוכנע שככה זה הולך: אנשים בורחים מדבורים ואנשים אחרים עומדים על החוף וצוחקים עליהם.

השעה שתיים בצהריים ואני אדום מעקיצות, משמש ומהתנשפות. אני מחליט להימלט לאי הקרוב, לא מתוך תקווה ששם מצבי ישתפר אלא מתוך ידיעה שאי אפשר לעקוץ אותי כל זמן שאני במים. זה רעיון רע. המים עמוקים, הזרם זורם, ואני מנסה לשווא להיזכר בפרפר שלימדו אותי לשחות בקנטרי קלאב כפר סבא. אבל אני לא פרפר, אני גולם.

בקושי רב אני מגיע לאי הסמוך. גם כאן יש מלא יתושים על גופה של מדוזה, אבל לפחות אין דבורים. במקום דבורים יש קהילה קטנה ואיכותית של חרדונים שמתחרדנים בשמש. אני כל כך שמח לראותם שאני מנשק אחד מהם באוויר. שמח וטוב לבב אני נשכב על החול ומוסר את גופי לחסדי היתושים. אני מרגיש כמו ג'ק קרואק בסוף של "בדרכים", רק עם פחות סמים או סקס אפיל.

בערך בשעה שלוש אני מתחיל לחפש סלע גדול מספיק בשביל לרוצץ בו את גולגולתי. השעמום בלתי נסבל. החרדונים האלה לא עושים דבר מלבד להתחרדן (כמה נוח!). מה החרדונים אי פעם תרמו לשירה העברית החדשה? מאות מיליוני שנים הם מתחרדנים בעולם ומעולם לא עלה על דעתם לכתוב שורה שווה אחת.

הטבע הוא אסון טבע. צילום: מיכאל טופיול
הטבע הוא אסון טבע. צילום: מיכאל טופיול

פתאום אני קולט את עצמי מתווכח עם חרדון בקול, וזה אחרי ארבע שעות על אי בודד. בטח אחרי ארבעה ימים הייתי מתחיל לחזר אחריהם (הם די לוהטים יחסית לחרדונים. יש להם קשקשים כחולים וזנב שובב). אני חושב שחטפתי מכת שמש. אני בטוח שחטפתי מכת טבע. אני שונא את הטבע. הטבע הוא אסון טבע. אני מתגעגע לתל אביב. אני רוצה לברלין. אני צריך אמריקנו.

כל האיים בישראל מוגדרים כשמורות טבע (לא כל דבר צריך לשמור), ואסור לשהות בהם אחרי השקיעה (לא שהייתי מנסה). קראתי בוויקיפדיה שבשנות ה-80 נהרייני אחד יזם בית קפה (הו, אמריקנו קדוש!) על אחד האיים מול אכזיב, אבל החברה להגנת הטבע סגרה לו את הבסטה אחרי קיץ אחד. אני נזכר בסיפור הזה כי אני ממש צריך קפה. ומאפה. ושירותים. אני עומד על אחד הסלעים ומשתין לים התיכון. אני לא חושב שהטלתי מים בים התיכון מאז שהמורה עליזה אמרה שיש לי פוטנציאל. סוג של סגירת מעגל, רק בלי המשמעות שנלווית למעגלים סגורים.

קצת לפני השקיעה אני אורז את מיטלטליי, רטוביי ועקיצותיי ונשטף לחוף כגופה של מדוזה. קיבוצניק בשם משה, שזה השם הכי קיבוצניקי אחרי שלמה, מקפיץ אותי לצומת בטרקטור שלו. מעולם לא התרגשתי כל כך מציוד מכני כבד. הו, אנושות! הו, תעשייה מזהמת! הידד, הפרת מאזן האימה האקולוגי! מתווה כרמלי לשלום במזרח התיכון: היתושים באיים, בני האדם ביבשה. שתי מדינות לשני מינים.