עשורים שלמים בפיתה: השניצל הכי מיתולוגי בעיר נשאר כמו שהיה

לא כל כך מעניין אותי לחזור לנוסטלגיה של "אצל ציון". על המיתולוגיה של דוכן השניצל הוותיק ברחוב הירקון נכתבו אינספור מילים, רובם של מבקרי אוכל רחוב שכמוני, ניסו לאתגר את המיתולוגיה. גם קודמי לתפקיד יואב רבינוביץ ביקר אצל ציון, ונזכר באותם הדברים בהם כל המבקרים שביקרו לפניו נזכרו. הנה ספוילר עבורכם: גם אני אזכר בהם, בלאו ברירה. לא רק בגלל המיתולוגיה, אלא כי ביקור אצל ציון באמת מרגיש כמו חזרה נוסטלגית לפינה תל אביבית עם קילומטראז' שיביך גם את התל אביביות של רון חולדאי. גם אם מעולם לא הייתם אצל ציון, אתם הייתם אצל ציון.

אני לא הייתי אצל ציון. לא יצא, לא נורא. אבל את את תחושת הישראליזם השחוק של ציון הכרתי מצוין בזכות המיתולוגיה, ובעיקר בזכות הקעקוע שמאיר אריאל השאיר על התרבות הישראלית בצורת שניצל – השיר "אצל ציון" מ-1997, כנראה הפרסומת המוזיקלית הכי טובה לאוכל רחוב ישראלי עד הגעתו של הלהיט "לחם חביתה נתניה". השיר ההוא, שאריאל כתב מרוב אהבה למוסד, עסק בבניית האתוס של ציון, ולמרות שהרוב זוכרים את הציטוט "שמים הרבה הרבה לב בצלחת בשביל מעט מעט כסף קטן", החלק הכי מאיר אריאלי בשיר הוא דווקא הבית השני, בו מפרט טרובדור הקיבוצים איך "כולם אצל ציון" – חובבי ציון עם חיבת ציון, רומנים, בוסנו-סרביים, גימלאים, שלומעלייכמיסטים ואפילו רחמנא ליצלן, נס ציונאים. זה האתוס שבנה אריאל, וזו המורשת הסמלית של ציון. המקום בו עדיין כולם על האש. טוב, כאן המשורר לא דייק במילותיו, כי שם דווקא כולם בשמן עמוק.

הגעתי לצומת הירקון פינת טרומפלדור, ומיד נגלה בפני עיני אותו מחזה שמאיר אריאל ראה בכל ביקור קבוע. נכון, המקום כבר לא "בין הדואר וקולנוע דן", אבל כל השאר כנראה נשאר כשהיה, אולי למעט הפוסטרים שעל הקיר – במורכבים כיום מרצף פוסטרים של מופעי "שרים מאיר אריאל" וסדרה של ביקורות אוכל רחוב מודפסות שהביטו בי כמו רוחות מבקרי העבר, מחכים שאעבור את טקס החניכה ואנגוס בשניצל. עוד דבר שנשאר כשהיה הוא התור הקבוע, שגם שעת אחה"צ מאוחרת לא פגמה ביציבותו. הסתכלתי מסביב, אין יותר בוסנו-סרביים, ואני לא בטוח איך מזהים נס ציונאים (ניסיתי לצעוק "נפגשים בקניותר", אבל אף תגובה) – ועם זאת, אני בטוח שהיה שם לא מעט גימלאים, ובטח כמה שלומעלייכמיסטים. אריאל שכח כנראה לציין גם את הלקוחות בלי החולצה. בכל זאת, תור גדול, ונדמה שכולם עדיין על האש אצל ציון, וחלקם מתבשלים עוד מ-1997.

סורי מאיר, זה התור היום. אחרי הים אצל ציון. צילום: מתן שרון

לבסוף הגעתי לפיתה מלאת האהבה, שבמאיר-אריאלית אומר שניצל דקיק וסלטים. חלק מהקסם אצל ציון הוא בפשטות, ובאמת שאין פשוט יותר משניצל בפיתה – אוכל הרחוב עם יחס הכבוד-אכילה הכי מופרע: כולם אוכלים את סוגר הפינה המושלם הזה לצהריים, אבל אף אחד כבר לא מתלהב מזה, ובטח לא כותב על זה שירים. המנה הכל כך ישראלית הזו, שלוקחת את הקלאס האירופאי, מרדדת אותו עם חזה עוף, ואז דוחפת לפיתה עם חריף, היא באמת הייצוג הכי טוב למטבח המקומי שבנינו עם אבני בניין מכל העולם. ובכל הנוגע לשניצל הישראלי, ציון מספק את הרמה הגבוה ביותר – השניצל שלו דקיק באופן מפורסם, אבל עדיין פריך ועסיסי ומלא בטעם גם אחרי כל הדפיקות שעבר. זה שניצל שיודע שהוא הכוכב המרכזי בפיתה, כזה שמתפרש לאורך ורוחב הפיתה, לא משאיר פינה נטולת בשר.

/שומרים על המסורת. אצל ציון. צילום: מתן שרון

אני קיבלתי שתי חתיכות שניצל שכיסו הכל, אבל ראיתי אחרים עם חתיכה ענקית אחת במרכז הפיתה. פה שמים בשר לפי העין, אבל העין נדיבה. התיישבתי באחד מ-15 כיסאות הכתר פלסטיק שחור שפוזרו מחוץ לדוכן, משקיפים על רחוב הירקון העמוס, ממש מול מלון האימפיריאל החגיגי – סממן מובהק לתל אביב החדשה שדוחקת את מי שלא יכול לממן לעצמו בנייני יוקרה ומלונות. גם את הפיתה של ציון לא תוכלו לקבל "בשביל מעט מעט כסף קטן" – כיום היא עולה 35 ש"ח (8 שקלים יותר מלפני ארבע שנים) – אבל המנה היא אותה המנה, האווירה נשארה זהה ואני די בטוח ששני השולחנות שבחוץ, היחידים באזור הישיבה, לא הוחלפו. לא צריך. הרי מי שבא לציון יודע בדיוק עבור מה הוא מגיע – אותה הפיתה שאכל לפני עשרים שנה.

סמל הוו טאנג קלאן, רק אכיל. אצל ציון. צילום: מתן שרון

כבתול ציון, עבורי זו פשוט היתה פיתה מצוינת, מינוס הנוסטלגיה. לא צריך יותר מזה כדי שהשיר יתנגן בראש. הבשר מלא בטעם, והדקיקות של השניצל עוזרת לו להפוך לשכבה מדויקת (ובמקרה שלי, כפולה) שאפשר למרוח עליה את כל הסלטים, הממרחים והמטעמים שלכם. על השולחנות הישנים, חוץ ממתקן מפיות שנראה כאילו נלקח משירותים ציבוריים לפני 20 שנה יש גם בקבוקי קטשופ אוסם. מהסוג הישן הזה והמתקתק הזה שפעם היה בכל על האש ישראלי, עד שהתעשתנו כחברה.

הבחור שישב לידי הטביע את השניצל בקטשופ, ולמרות שבהתחלה שאלתי את עצמי למה – ככל שהתקדמתי בפיתה הבנתי. זה בכלל לא בגלל האוכל, אלא בגלל הטעם הישן. זה מתחבר קונספטואלית למקום בזמן שבו קפא ציון, ולטעם האולד-סקולי הטהור שלו. כמה ביסים לפני הסוף החלטתי להמר על הקטשופ גם – שמתי שליכטה נחמדה, ולקחתי ביס. למה? זה מתוק מדי, ומטשטש לחלוטין את טעם השניצל. אבל מה שכן – זה טעם מוכר. ולפעמים זה בדיוק מה שמחפשים.
אצל ציון, הירקון 61, א'-ה' 09:30-18:00