פאן באקסטרה: הבר של האקסטרה ברוט הוא כל מה שצריך

הביקור באקסטרה ברוט מקונג התחיל עם חרדת התרסקות ונמשך בהתרוממות רוח

מקונג. צילום: חיים יוסף
מקונג. צילום: חיים יוסף

בביקורי בפריז לפני הרבה שנים, הלכתי עם חברים מקומיים למסעדה וייטנאמית הנמצאת בנבכי העיר. לקח לנו בערך שעה ו־40 דקות להגיע אליה, אבל כיתות הרגליים השתלם בהחלט כי הייתה זו המסעדה הטובה ביותר שאכלתי בה בעיר. נדחסנו בין מקומיים בשולחן משותף ושאבנו שלל סוגים של אטריות מקערות עמוקות. בפעם הבאה שחזרתי לפריז מצאתי את המסעדה בקלות מקוממת, בעיקר בזכות התור שהשתרך מחוצה לה, וגם ראיתי שהם מחממים את המנות במיקרוגל.

לא ציפיתי למצוא פיצוי לשיברון הלב דווקא בנחלת בנימין, בצומת שבין העיר הלבנה לרוטשילד. הבר של האקסטרה ברוט (מקונג) הוא כל מה שמצפים מבר־מסעדה להיות: אינטימי, אותנטי ושיקי על גבול הפריזאי. התבוננו בתפריט תוך שהשף מכין מולנו מנות על הבר. סביבנו ישבו זנים שונים של היפסטרים, לפי ישיבתם הכפופה (ראש שקוע בין כתפיים) שיערנו שמדובר בעורכי וידיאו. בדיוק אחרינו נכנס זוג בשנות ה־40 לחייו. האישה החלה לדבר על ״הסללה במערכת יחסים״, אך הגבר מיהר להרגיעה כשאמר שזה גם ככה לא רציני ביניהם.

שתינו מנהטן סודה (ברבן, פונט א־מאס וטונקה, 42) ולילה לבן (38), שהיו טעימים ומחוזקים בדיוק במידה. אכלנו סלט פפאיה (42) שהיה לא פחות ממדהים, וסלט מלפפונים חריף (34) שהיה – כפי שהזהירה מראש המלצרית – חריף מאוד. זה כמובן לא פגע בטעמו, רק אילץ אותנו לאכול לאט יותר. אגב, מדובר במנה מוצלחת למדי אם את בדייט עם מישהו שאת לא מעוניינת להתנשק איתו בסוף הערב.

הבילוי היה כל כך תרבותי ואופנתי, שאם שרה ג׳סיקה פרקר היתה מתייעצת איתי לאן לצאת לפני הגעתה ארצה הייתי אומרת לה, דחוף לכי למקונג, ממי.

הווייב: שיקי
מרים: האוכל והעיצוב
מוריד: סוגרים מוקדם
מתנגן: מוזיקת רוד טריפ בקליפורניה
מה חוגגים: קרי בראדשו מעיפה את מיסטר ביג ושותה מנהטן של העצמה

מקונג