אקס-מן אפוקליפסה: סרט גרנדיוזי נטול היגיון פנימי

בסצנה הכי טובה ב"אקס־מן: אפוקליפסה" (שלא לומר הסצנה הטובה היחידה בסרט) קוויקסילבר (אוון פיטרס), שנע במהירות על, מציל את תלמידי בית הספר למוטנטים מהבניין הקורס, מלווה בצלילי “חלומות מתוקים" של היוריתמיקס, ותוך כדי כך מוצא זמן לשתות קולה. אלא מה, שזאת וריאציה (הרבה יותר ארוכה) על הסצנה הכי טובה בסרט הקודם, “אקס־מן: העתיד שהיה". הנער הזריז, שעדיין גר אצל אימא שלו, הוא הדמות היחידה בסרט עתיר הדמויות הזה שניחנה באנושיות כובשת. נחמד לבלות במחיצתו גם בלי האפקטים המיוחדים, והוא לבדו משמר את החן של הסרט הראשון בסדרה. כל השאר זה סמטוכה גרנדיוזית אקסטרה אקסטרה סופר לארג'.

במצרים העתיקה נקבר מוטנט על בתוך פירמידה (אוסקר אייזק בהופעה רובוטית נעלם מתחת לאיפור אפור ירקרק). הוא בוקע מן האדמה בימי המלחמה הקרה של שנות ה־80, מגייס לשירותו את מגנטו ועוד כמה מוטנטים כועסים, ויחדיו הם יוצאים להחריב את העולם. כוח ההרס שלהם כביר יותר מכל מה שאי פעם ראיתם או דמיינתם, מה שהופך את כל העסק השרירותי הזה לגדול מכדי שאפשר יהיה למצוא בו נקודת אחיזה, ולכן הוא לא מעניין ולא נוגע.

מתישהו בסרט פרופסור אקס הצעיר (ג'יימס מקאבוי) מאבד את השיער שלו, מה שאמור לקשר אותו לדמותו הבוגרת מהסרטים הראשונים, לפני ש"אקס־מן: ההתחלה" החזיר אותנו אחורה. אבל “אפוקליפסה" מרסק לא רק את העולם אלא גם את ההמשכיות ואת ההיגיון הדרמטי והטונאלי של הסדרה. כמו כן עולה השאלה החשובה: אם מגנטו הרס את אושוויץ עד אפר ב־1983 (כן, בריאן סינגר שוב חוזר לשואה), מי בנה אותו מחדש ולמה?

השורה התחתונה: כבר עדיף "באטמן נגד סופרמן"