הסדרה החדשה על אריק איינשטיין מעלה כמיהה לסיפורים שלא נשמעים

הסדרה הדוקומנטרית בבימויו של אבידע ליבני בנויה נהדר ונראית מצוין. אבל היא נוסטלגית ומתרפקת. הרגעים הטובים שבה הם דווקא אלה שבהם הסיפור נוזל לפריפריה הביוגרפית

אריק איינשטיין (צילום: ז'ראר אלון)
אריק איינשטיין (צילום: ז'ראר אלון)
21 בנובמבר 2017

באחד הקטעים בפרק השלישי של "אריק איינשטיין: שיר אהבה סטנדרטי" מספר מיקי גבריאלוב, שעבד עם איינשטיין בתחילת שנות השבעים, איך כתב את "אני ואתה" האלמותי. "בתקופה הזאת גרתי עוד אצל אבא שלי", הוא אומר, "בשכונת שפירא, בצריף קטן כזה, והייתי מחזיק לידי טייפרקורדר, טייפ כזה מעפן, ישן. הייתי שם בלילה לידי, כי אני זוכר את עצמי מתעורר בלילות עם כל מני מנגינות, אז הייתי מקליט אותן, מתוך זה זה נולד". אחר כך הוא מתאר את הפעם הראשונה, כשהיה כבר נער בוגר, שבה ראה את תל אביב שמחוץ לשפירא, איך התרשם מתיאטרון הבימה שאליו נסע עם אופניים שגנב מגיסו. כמה תל אביב הזו שונה מתל אביב של אריק איינשטיין, של אביו שחקן תיאטרון האוהל, של להקת הנח"ל, של החלונות הגבוהים והברנז'ה של חבורת לול.

אלה הדברים הבולטים בסדרה התיעודית החדשה של אבידע ליבני, אסף אמיר ויואב קוטנר: הסיפורים של גבריאלוב, הסיפורים של שם טוב לוי הרחובותי שנשלף על ידי איינשטיין במפתיע ומספר על הפרדסים והחולות של רחובות, הצילומים המפתיעים והנדירים של הצ'רצ'ילים שליוו אותו ועשו ממנו כוכב רוק. אלה הסיפורים המעניינים. על אריק איינשטיין מה כבר אפשר לספר שאנחנו לא יודעים? שהוא ידע לרומם את מי שלידו בלא יותר מקריצה ומחוות? שמלחמת יום הכיפורים השפיעה עליו עמוקות? שהוא טיפוס מופנם ושקט אבל עם כריזמה של אריה? הכל מסופר נהדר ועשוי לעילא, אבל זו הפריפריה הסיפורית, כל מה שבצדדים, שעושה חשק ליותר מזה.

מיקי גבריאלוב (צילום מסך מתוך "אריק איינשטיין: שיר אהבה סטנדרטי")
מיקי גבריאלוב (צילום מסך מתוך "אריק איינשטיין: שיר אהבה סטנדרטי")

"אריק איינשטיין: שיר אהבה סטנדרטי" היא סדרה נוסטלגית. היא מספרת באמצעות ראיונות עם אנשי התקופה, צילומי ארכיון, איורים וקולו של אריק עצמו (לנצח מהפנט) את הביוגרפיה של המוזיקאי והבדרן הגדול ביותר שהיה פה. ובאמצעות הביוגרפיה הזו, כמובן, מנסה לספר את סיפורו של המקום הזה: תקופת היישוב, תל אביב הקטנה, האופוריה שאחרי ששת הימים וכן הלאה. אבל דמותו של איינשטיין מספרת רק צד אחד של ההיסטוריה הישראלית, שלה צדדים רבים.

הכמיהה לפריפריה הסיפורית, הרצון שהתמונה תנזול החוצה אל הצדדים האחרים של ההיסטוריה של המקום הזה והתרבות הזו, מוצדקת גם לאור האיש שחתום על הבימוי. ב-2008 הוציא תחת ידיו אבידע ליבני את סרט המוזיקה הטוב ביותר שנעשה בישראל אי פעם: "חייב לזוז". הסרט עוסק באהוד בנאי והפליטים ובאלבומם שהחודש אנו מציינים 30 שנה לצאתו. הסרט, כמו גם האלבום, מספר את סיפורה של המוזיקה ודרכה את הסיפור של הארץ והמדינה הזו לא בהתרפקות, אלא בגירוד. לא מתוך רצון לעשות נעים אלא מתוך ניסיון להבין את הצדדים הפחות נעימים וברורים של התרבות והפוליטיקה. "חייב לזוז" מביט קדימה בעוד "שיר אהבה סטנדרטי" מביט אחורה. האחד מרגיש את האדמה בוערת, האחר נח.

היכולת הנהדרת של ליבני לספר סיפור, שברורה מעל לכל ספק גם בסדרה הנוכחית, רק גורמת לסוגייה להיות דחופה יותר: כמה טוב היה לתרבות בארץ לו היה נוצר כאן סרט על הדמויות שהיו מסביב לאיינשטיין ובאו מרקע שונה לגמרי ממנו: מיקי גבריאלוב, שם טוב לוי, להקת אחרית הימים עם המפגש הבלתי אפשרי שבה בין זהר לוי, גבי שושן, יצחק קלפטר, מירי אלוני ואלי מגן. כמה כיף היה לראות מיני סדרה על להקת הצ'רצ'ילים, שהורכבה מחבורת נערים מהפריפריה התרבותית שהוציאו תקליט שעד היום נמכר באלפי דולרים וששינו את הרוקנ'רול בישראל, ובעצם המציאו אותו יחד עם איינשטיין (ולא, "סוף עונת התפוזים" של קוטנר לא מספיקה). כמה אנחנו זקוקים היום פחות לנחמה הנוסטלגית – והנהדרת – של "שיר אהבה סטנדרטי", והרבה יותר לדברים שיזיזו אותנו ממקומנו הנוח.

אריק איינשטיין ואחרית הימים (באדיבות yes)
אריק איינשטיין ואחרית הימים (באדיבות yes)

"אריק איינשטיין: שיר אהבה סטנדרטי", ימי רביעי 21:00 ב-yes דוקו וב-yes VOD