באבאג'ים: קם מתחרה על התואר "מנת השווארמה הכי מושחתת בתל אביב"

איסקנדר היא מנת הגילטי פלז'ר שלי. מאז שהכרתי את מנת הדונר החמאתית הזו, לפני בערך 4 וחצי שנים, בכל פעם שאני רוצה להתפרע מעבר לכל גבול, אני מזמין לעצמי צלחת חמימה ומנחמת של המעדן הטורקי המופרע. מודבר במנה עצומה וכבדה אפילו לאדם כמוני, שיכול להתמודד בקלות עם צמד המבורגרים, כולל תוספות, בארוחה אחת – אבל התמורה שלה, מעבר לערך הקלורי המוגזם, לגמרי שווה את המאמץ. גילופי דונר ברוטב עגבניות חמאתי עם חתיכות בצק קטנות ויוגורט מרענן – האם אתם מכירים מנה יותר מושחתת? כי אם כן, שלחו לי דחוף את הלוקיישן שלה, אני אשמח לטעום אותה.

אין מושחת מזה. איסקנדר בבאבאג׳ים. צילום: דני גולן

הבעיה היא שאין הרבה מקומות שמכינים איסקנדר. מוטפאק, כמובן, הם הגו-טו שלי. המקום שהכיר לי את המנה, הכין לי אותה כל כך הרבה פעמים ובטח אחראים על לפחות 4 שנים שאיבדתי מחיי. וזה היה שווה את זה. אבל מזה זמן מה שמעתי על האיסקנדר של באבאג'ים – המוסד הבת ימי שהיגר לתל אביב לפני כמה שנים – ולמרות שהם ממוקמים רק 900 מטר ממוטפאק, לא טרחתי להביא את עצמי לטעום את הגרסה שלהם למאכל הסולטנים. זה לא אישי, פשוט מוטפאק נמצאים 900 מטר משם, ולמה שאוכל משהו אחר ממוטפאק? חוץ מזה, אני מודה שנראות הסניף של באבאג'ים על האזור המערבי של דרך שלמה לא עודדה אותי להיכנס. אבל תל אביב תמיד מתחדשת – שזו דרך נחמדה להגיד שהיא תמיד בשיפוצים והריסות – מה שאילץ את באבאג'ים להגר אל מעבר לכביש, למתחם רבעיית פלורנטין, ותנו לי להגיד לכם, המעבר עשה להם רק טוב. הסניף החדש של באבאג'ים, שנפתח סוף סוף לפני כשבועיים, כבר נראה כמו מקום מזמין. עיצוב שחור-לבן אלגנטי עם גימור מוזהב, מרופד בשטיחים על הקיר וצילומי ענק שמספקים אווירה של טורקיה, לא כולל הארמון של ארדואן. הכל היה מצועצע בקטע הכי טוב. בשעת הערב המוקדמת בה הגעתי, בערך 17:00, לא היה אף אדם בסניף. למזלי, הגעתי ממש כמה דקות לפני החלפת סיח הדונר, כך שהספקתי להזמין איסקנדר אחד לנשמה.

שחור-זהב-טעים. סניף באבאג'ים החדש. צילום: מתן שרון

התיישבתי בשולחן שחור נקי, ומיד הונחו לפני שלושה סלטונים– סלט עגבניה-בצל-חסה קטנטן, סלט כרוב והכי חשוב, סלט טורקי חרפרף. תוך עשר דקות, הכוכב המרכזי הגיע: מנת איסקנדר יפהפיה שזרחה בצבעי חום-אדום-לבן, מוגשת על מחבת לוהטת ובכמויות נדיבות. ואני מדגיש את הנדיבות, כי במנה של 80 ש"ח זה מחייב. המחיר אולי גבוה, אפילו גבוה מאוד לאוכל רחוב, אבל המנה כל כך נכבדת עד שהיא יכולה בקלות לספק גם שני אנשים. מעבר לכמות הבשר הנאה, ראוי לציין גם שהיוגורט נמזג ברוחב לב, וזה חשוב כי אחד הדברים המהנים ביותר במנה הזו הוא משחק הטעמים.

מיהרתי לנעוץ מזלג בערימת הבשר הנאה, אוסף מהרוטב וחתיכות הלחם, לא שוכח לקחת גם מהיוגורט, ומשחק הטעמים המדובר התחיל מצוין. זה היה לוהט, וזה היה טעים. גילופי הבשר היו יחסית עבים (וביחסית אני מתכוון למוטפאק, כי זו נקודת ההשוואה שלי), מה שנתן להם עסיסיות, אבל גם קצת הקשה על הלעיסה. קצת קשה לאמוד את טעם הבשר עצמו בין כל הרוטב הזה, אבל ממה שהצלחתי לדוג הרגשתי שהבשר תובל בעדינות, והטעם העוצמתי של בשר הכבש נכח שם. מה שלא היה מורגש כל כך זה החמאה שברוטב. כלומר, היא הייתה שם, אני בטוח, אבל טעם של חמאה מזוקקת לרוב כל כך עוצמתי שהוא מוסיף שכבת טעם שלמה לכל ביס. פה זה לא נכח.

יותר מדי לאדם אחד. האיסקנדר של באבאג'ים. צילום: מתן שרון

האיסקנדר של באבאג'ים היה נהדר, והרבה יותר מדי אוכל ממה שאדם יכול (או צריך) לצרוך בישיבה אחת. סיימתי, כמובן, וגם ניגבתי את שארית הרוטב עם פיתה. בעיה אחת קטנה שהתגלתה לאורך הסעודה היא שהמחבת הלוהטת ממשיכה לבשל את חתיכות הדונר, כך שהשכבה התחתונה של הבשר התקשתה מעט, מה שהפך את הביסים האחרונים לטיפה צמיגיים. מה שכן, הסלטים שהוגשו לצד המנה קפיצו את הרעננות שלה, בדגש על הסלט הטורקי שהכניס חריפות מתבקשת, גם מעבר לפלפל הקלוי. דברים קטנים מונעים מבאבאג'ים להפוך למתחרה אמתית של המנה השכנה, 900 מטר משם, אבל הסניף החדש והאווירה המצוינת שבו הופכים אותו לאופציה פלורנטינאית נהדרת, במיוחד אם אתם רוצים לשבוע ליומיים הבאים.
באבאג'ים, דרך שלמה 43, שני-שבת 11:00-23:00