יש מקומות שבהם הזמן פשוט קופא. באתר שבו התקיימה מסיבת הנובה, ליד קיבוץ רעים, הזמן נעצר ב-7 באוקטובר 2023. נכון, העצים כבר הספיקו להחליף עלים מאז, השמש המשיכה לזרוח והעולם המשיך להסתובב. אבל זו רק אשליה. השעה שם עדיין 6:29 בבוקר. התאריך הוא עדיין 7 באוקטובר.
>> גיבור נעוריה של שרון קנטור: בוי ג'ורג'

אני רואה את בוי ג'ורג' מסתובב באתר ההנצחה הזה, עם הכובע הגדול והאיפור שגורם לו להיראות קצת פחות כמו כוכב פופ ויותר כמו המורה שלי מאשה מכיתה ג'. לרגע אחד הוא מרגיש לא קשור. ומצד שני, גם הוא, כמו כל המקום הזה, תקוע בזמן. אנחנו נתקענו ב-2023, הוא נתקע ב-1983, השנה שבה קאלצ'ר קלאב נבחרה ללהקת השנה בישראל, גם ברשת ג' וגם ב"מעריב לנוער".

והנה הוא, בגודל טבעי, באתר בו התרחש אחד האסונות הנוראים בתולדות ישראל. האיש ששר פעם שמלחמה היא דבר טיפשי ואנשים הם טיפשים, הגיע לישראל עם שיר חדש שאומר לעולם בדיוק מה הוא חושב עליו. לפחות מהבחינה הזאת, ב-40 השנים שעברו הוא הפך לחד יותר, וברור יותר.

מסיבת העיתונאים באתר הנובה זכתה למנחה מפתיע: פדוי השבי עומר שם טוב, ששרד את הטבח במסיבה, נחטף לעזה ושוחרר אחרי יותר מ-500 ימים בשבי חמאס. ג'ורג', מצדו, לא ממש נזקק להנחיה. בשלב מסוים הוא אפילו התנצל על כך שהוא מדבר יותר מדי. המנהלים שלו, כך סיפר, תמיד אומרים לו שהוא עושה יותר מדי Waffle. הדרך הבריטית המנומסת לקרוא לו "חופר".

האמת היא שקשה היה לכעוס עליו. ג'ורג' היה משעשע, חד, מלא אנרגיה ובעיקר נראה כאילו הוא ממש נהנה לדבר. קצת יותר מדי. עד כדי כך שכמעט לא נשאר זמן לשאלות של עיתונאים. המעטים שהספיקו לשאול התעניינו בעיקר בתמיכה שלו בישראל, פחות או יותר באלף ניסוחים שונים. לג'ורג' זה כנראה לא הפריע. אחרי חודשים שבהם הוא חוטף ביקורת על העמדות שלו ברשתות החברתיות, נראה שהוא נהנה לשמוע את אותן השאלות, לשם שינוי, מהצד שאינו תוקף אותו.

הוא גם לא נראה מוטרד במיוחד מהמבקרים. ג'ורג' סיפר בחיוך על היד הקלה שלו על כפתור ה"בלוק" ברשתות החברתיות, וצחק על אנשים שטורחים לכתוב לו שהוא כבר לא רלוונטי. התשובה שלו פשוטה: אם אני כל כך לא רלוונטי, למה אתה טורח להגיב לי? קשה להתווכח עם ההיגיון הזה.

כשנשאל אם יצא לו לדבר עם מוזיקאים ואמנים אחרים על העמדות שלו, הוא הגיב מיד: "אתה מתכוון לאלה שעדיין לא חסמתי?". אחר כך הסביר שהוא דווקא מרגיש בר מזל. לדבריו, האמנים שהוא באמת אוהב לא מיהרו להתבטא בנושא, ואילו אלה שהביעו את הדעות הכי צפויות מבחינתו הם ממילא אמנים שלא אהב מלכתחילה.

"אני לא מרגיש שאני חלק מתעשיית המוזיקה", אמר. "אני חי מחוץ לתעשייה. אני מכבד את מי שעושה מוזיקה, אבל אם מישהו מפרסם משהו שאני לא מסכים איתו אני משתדל להגיב. ואז הם לא מגיבים בחזרה". הוא צוחק. וכשהוא צוחק כל הגוף שלו צוחק. וכל העולם צוחק. ואז אני קולט שמאחוריו, באתר הרצח המחריד, יש שלט זיכרון של ענבר הימן, והחיוך שלי נמחק ברגע.

כשנשאל אם הוא שוקל להתגייר, ג'ורג' לא החמיץ הזדמנות לבדיחה. הוא שמע שזה תהליך מסובך מאוד, הסביר בחיוך, והוא פשוט עצלן מדי. אולי אם יהיה לו בן זוג יהודי הוא ישקול את זה. אבל ברצינות, הוא לא חושב שהוא צריך להתגייר כדי לעמוד לצד יהודים. יש לו חברים יהודים רבים, והוא מרגיש שהוא כבר מביע את התמיכה בהם בדרך שלו. לא צריך לשנות דת בשביל להיות בן אדם.

צריך לזכור שסיפור האהבה בין ישראל לבוי ג'ורג' לא תמיד היה כזה. כשהוכרז שקאלצ'ר קלאב תגיע להופעה בפארק הירקון בקיץ 1985, ההתרגשות הייתה עצומה. כמה עצומה? היו מעריצות שישנו על הדשא בפארק הירקון במשך ימים כדי לתפוס מקום טוב ליד הבמה. אלא שבמדינה בה עדיין הומוסקסואליות הייתה מחוץ לחוק, בוי ג'ורג' נתפס פה כהרבה יותר מזמר עם קול יפה – לטוב ולרע.

ב"להיטון" אפילו ביקשו מכמה מפורסמים ישראלים להגיד מה דעתם על הכוכב. חוה אלברשטיין אמרה שהיא לא מתכוונת ללכת להופעה, כי היא לא אוהבת מופעים בפארק. דני סנדרסון אמר שהוא מסמפט אותו. אפי בן ישראל, לעומת זאת, פסקה שהוא דוחה כי היא שונאת גברים שמתלבשים כמו נשים. ברשותכם, לא נסביר את האירוניה הפעם.

אגב, ג'ורג' זוכר את הביקור ההוא קצת אחרת מכפי שתיאר אותו בעבר. במסיבת העיתונאים הוא נזכר בביקור הראשון שלו בישראל כחוויה נהדרת. תל אביב הייתה בעיניו עיר פתוחה, מחבקת ונינוחה, והוא נדהם לגלות בה מועדון גייז בשם "דיוויין", על שם אמן הדראג האמריקאי המפורסם. הוא אפילו סיפר שחיפש את המקום בגוגל בדיעבד, כדי לוודא שלא דמיין אותו. ובכן, הוא לא דמיין: מועדון הריקודים הגאה פעל בפינת הרחובות דיזנגוף וארלוזורוב, בבניין שבו פועל כיום, בין היתר, סטודיו לשמלות כלה וערב.

אלא שבאוטוביוגרפיה שלו, "Take It Like a Man", שפורסמה ב-1995, ג'ורג' צייר תמונה קצת אחרת: הוא סיפר שהבריח הרואין בתחתוניו בטיסה לישראל, היה מותש ולא הצליח לישון. המעריצים הישראלים, כתב, התלהבו כאילו נביא הגיע לביקור, אבל הוא לא היה מסוגל לחלוק איתם את ההתרגשות. 41 שנים אחר כך, כשהוא מחייך ומספר כמה נהדרת הייתה תל אביב, מתברר שגם הזיכרונות של כוכבי פופ עוברים לפעמים רמיקס.

אבל הזמנים השתנו, ולא רק בגלל שהצמות נעלמו. בוי ג'ורג' של 2026 הוא כבר לא רק זמר פופ שמגיע לישראל כדי לשיר את הלהיטים של האייטיז. בחודש יולי הוא פרסם את "We Will Dance Again", שיר שנכתב בעקבות טבח 7 באוקטובר ומוקדש לזכר הנרצחים במסיבת הנובה.

למעשה, מדובר באחד השירים הפוליטיים הבוטים שנשמעו מכוכב פופ בשנים האחרונות. בזמן שחלק גדול מהדיון הבינלאומי סביב המלחמה בעזה מתמקד בהאשמות ברצח עם, ג'ורג' מתעקש על פרשנות אחרת לגמרי. מבחינתו מדובר במלחמה שהחלה בעקבות מתקפת חמאס. בשיר הוא תוקף אמנים שמניפים דגלי פלסטין בהופעות, מאשים אותם בזיכרון סלקטיבי ומבהיר בצורה הכי מפורשת שאפשר שהוא עומד לצד העם היהודי. אין כאן רמזים או דימויים שצריך לפענח. אפילו לא ניסיון להישמע ניטרלי.

במסיבת העיתונאים הסביר ג'ורג' שזה בדיוק מה שהוא ניסה לעשות. לדבריו, לאורך הקריירה שלו אנשים יכלו לנסות לפענח את הסאבטקסט של השירים שלו, אבל בשיר החדש אין שום סאבטקסט. כל אמירה פוליטית נכתבה במכוון ובצורה מדויקת. הוא אולי פטפטן בלתי נלאה בשיחה, אבל כשכותבים שיר צריך להגיע ישר לנקודה. השיר הזה, עם כל האמירות הפוליטיות שלו, הוא מבחינתו השיר החשוב ביותר שלו היום.

וגם אי אפשר להתעלם מהעובדה שהוא עושה את זה כמעט לבד, לפחות בעולם הפופ העכשווי שמזהה את ישראל כדרום אפריקה של ימינו. בוי ג'ורג' לא מפחד מרוג'ר ווטרס. יותר מזה, הוא אפילו לא סופר אותו. במצב הזה, קשה שלא להעריך את העובדה שהוא אומר את הדעות שלו בפומבי, גם כשהוא יודע שהדבר עלול לעלות לו בחברים, במעריצים ובהזדמנויות מקצועיות.

יש גם מידה מסוימת של אירוניה בעצם מסיבת העיתונאים הזאת. מי שהסתכל על ההזמנה הרשמית לאירוע יכול היה למצוא עליה, בין היתר, את הלוגו (המכוער) של משרד החוץ הישראלי. לא ברור מה היה היקף המעורבות של המשרד בביקור, אבל לישראל הרשמית יש בהחלט עניין בחיבוק הפומבי שהיא מקבלת מאחד מכוכבי הפופ הבריטיים המזוהים ביותר עם שנות השמונים. ג'ורג', מצדו, מתעקש שהכול נובע מהחיבור האישי שלו לחבריו היהודים ומהזעזוע שחש בעקבות הטבח.

בארץ נהדרת לעגו לבוי ג'ורג' על כך שיש לו רק שיר אחד. אתם יודעים איזה. החיקוי של תום יער היה חביב, אבל הבדיחה מוזרה. בטוויטר ראיתי גם ציוץ של אמיר בן-דוד: "מחר בגלצ: תוכנית מיוחדת עם כל הלהיט של בוי ג'ורג' לקראת ביקורו בישראל". בדיחה טובה. רק שהיא לא ממש מסתדרת עם העובדות.

נתחיל בזה שלקאלצ'ר קלאב היו תשעה להיטי טופ 10 בבריטניה, שניים מהם הגיעו למקום הראשון. אבל זה עוד כלום: ב-1983 נכנסו שלושה שירים מאלבום הבכורה שלה לטופ 10 במצעד האמריקאי, הישג שאף להקה בריטית לא רשמה מאז איזו להקה קטנה מליברפול בשם הביטלס. האלבום השני, "Colour by Numbers", נמכר ביותר מעשרה מיליון עותקים ברחבי העולם, הגיע למקום הראשון בבריטניה ולמקום השני בארה"ב, שם רק "Thriller" של מייקל ג'קסון – בסך הכל האלבום המצליח בכל הזמנים – מנע ממנו לכבוש את הפסגה. גם אחרי פירוק הלהקה ג'ורג' הגיע למקום הראשון בבריטניה כסולן, עם "Everything I Own" ב-1987.

בקיצור, לא בדיוק זמר של שיר אחד. ויש לו גם כמה שירים נהדרים שקצת נשכחו, ויכולת לתת הופעה מצוינת, כולל קאברים לשירים של אחרים בפרשנויות מקוריות. אני יודע, הייתי באחת כזאת ביד אליהו ב-2017. נהניתי טילים. ובכל זאת, יצאתי עם רשימת תלונות: הוא לא ביצע את "The Crying Game" המופלא, את "Love Is Leaving", להיט הסולו שלו שהגיע למקום הראשון במצעד רשת ג', או את "Move Away" של קאלצ'ר קלאב, שהיה להיט גדול בישראל בזמן אמת. משונה, לא? ללכת להופעה של וואן-היט-וונדר ולצאת מבואס כי הוא לא שר שלושה להיטים אחרים.

ממש שמחתי לשמוע שהוא מגיע שוב לישראל. בטח בתקופה שבה כמעט אף אחד לא מגיע לכאן, אבל בעיקר כי נהניתי בהופעה שלו לפני תשע שנים והתחשק לי שוב. הגאווה הלאומית על אמן ש"אוהב ישראל" פחות מדברת אליי. נהניתי מאוד גם בהופעות של בילי אייליש, אוליביה רודריגו וצ'אפל רואן, שלא בדיוק ידועות כפעילות פרו-ישראליות. לא הלכתי אליהן כדי לשמוע מה הן חושבות עלינו. גם מבוי ג'ורג' אני בעיקר רוצה לשמוע שירים.

אלא שאין ספק שההופעות המקומיות יהיו בניחוח פטריוטי יותר, בטח בזכות השיר החדש. ג'ורג' סיפר שבדרך כלל השיא של ההופעות שלו הוא "Karma Chameleon". השיר שמגיע, כולם שרים, כולם רוקדים, וכל העולם חוזר לרגע ל-1983. אבל הפעם הוא לא בטוח מה יהיה השיא. מבחינתו, "We Will Dance Again" הוא כבר היום השיר החשוב ביותר שלו, ואולי גם השיר שיעורר את התגובה הרגשית החזקה ביותר בקהל הישראלי. סביר להניח שהוא לא טועה. עוד נרקוד.
בוי ג'ורג' בהיכל הספורט ביד אליהו: רביעי ושבת. במופע הראשון יתארח עברי לידר ובשני עופר ניסים. ההופעה ב-7 בנובמבר מוקדשת לקהילת הנובה ולמשפחותיה. כרטיסים באתר טיקטמאסטר.

• ❤ תרבות
• פסטיבל נובה