קובי בוריקה אולי מדהים בשוק, אבל לא שווה את ההימור במשלוח

תפקיד מבקר אוכל הרחוב, ואפשר לנחש את זה מהשם, כולל לא מעט ביקורים ברחוב. בכל זאת, שם נמצא האוכל. ובאמת אני תמיד מעדיף לבדוק את האוכל בשטח, איפה שהוא יוצא טרי במיטבו, ולא עובר את מסלול המכשולים של המשלוח. אבל, כמו שמי שעוקב אחר הפרקים האחרונים יודע, כבר יותר משבוע שאני מרותק לבית עם נקע דבילי. זה לא כזה נורא האמת – מהפיכת המשלוחים שהביאה איתה וולט הפכה כל אוכל לנגיש מהבית, ואלוהים יודע שבשבוע הזה ניצלתי היטב את השירות.

אבל יש עדיין כמה מאכלים שלא נגישים במשלוח. אחד מהם, עד לאחרונה, היה מאכל שלא האמנתי שאי פעם יגיע למשלוח, שמגיע מדוכן קטן וכבר מפורסם משוק הכרמל שמגיש אך ורק מנה אחת בכמה וריאציות. אתם אולי מכירים את הדוכן בתור "הבוריקה משוק הכרמל", או "קובי בוריקה", או ההוא שצועק ממש חזק "בוריקה בוריקה בוריקהההה". כיום מדובר באולי דוכן הבוריקה היחיד בתל אביב, אבל בשנות ה-70 וה-80 דוכני בוריקה היו פופולרים לא פחות מכל אוכל רחוב אחר. מניח גם הם לא היו יכולים לנחש שיום אחד המאכל הזה, שתלוי כולו בכמה מהר אוכלים אותו מהרגע שיצא מסיר השמן, ישלח ברחבי תל אביב לעצלנים שכמוני.

עכשיו מגיע גם לעצלנים. קובי בוריקה (צילום יעקב בלומנטל)

שמחתי מאוד לגלות שקובי הגיע לוולט, אבל היו לי סימני שאלה לא קטנים ודי מובנים בנוגע לבוריקה שתשרוד משלוח. בכל זאת הזמנתי שלוש מנות – בוריקה עם ביצה (18 ש"ח), בוריקה טלה (39 ש"ח) ובוריקה קומפלט בפיתה (55 ש"ח). לקינוח הזמנתי ספינג' (5 ש"ח), כי אם ארוחה מטוגנת, אז עד הסוף. 36 דקות לקחו מהרגע שהזמנתי משוק הכרמל ועד שהגיע השליח לאזור דרום פלורנטין. זה לא הרבה זמן לחכות למשלוח אוכל, אבל כן המון זמן לבוריקה באוויר העולם, כך שקצת חששתי.

חרוזים יפים, מוזמן לשלי. משלוח מהבוריקה בשוק הכרמל. צילום: מתן שרון

היבטתי בשקית הנייר החומה, עליה נכתב בכתב יד "השמש יצאה?! בוריקה עם ביצה!!!" לצד ציור שמש מחייכת. מעל המילה "ביצה" נכח כתם שמן מרשים. שלפתי מבפנים את צמד הבוריקות, שהיו עטופות בנייר סופג לבן, ומונחות כל אחת בשקית מוכתמות שמן שממותגת בתמונתו של מועמר קדאפי – שמרמזת שקובי מגיע מהצד הלובי של הבוריקה. להפתעתי החיובית, הבוריקות היו עדיין חמות, גם אם לא טריות ברמת יצאנו-עכשיו-מהשמן. בוריק הביצה הרגיש כמעט כמו בשוק – מעטפת פריכה, מילוי אוורירי (אך לא נוזלי, למרבה הצער) וביס נהדר, אם כי לא בטוח שווה את מחירו.

הבוריק השני, שהיה עמוס בהרבה ביצה, תפוח אדמה ובשר טלה, כבר הגיב אחרת למשלוח – הצדדים היו פריכים היטב, אבל בכל נקודה בה נגע המילוי, כך הבצק התרכך, גם אם לא הפך לסמרטוט. עדיין היה טעים לאללה, ועדיין לא בטוח ששווה את המחיר. כלומר, זה נשנוש נהדר בצד ארוחה, או משהו שכיף לחטוף על הדרך בשוק הכרמל – אבל להזמין בוריקה הביתה, גם אם מזמינים כמה, מרגיש כמו בזבוז כסף. שילמתי 57 ש"ח על שתי בוריקות, וגם אם הן היו טעימות מאוד והבוריקה טלה אפילו חצי משביע, זה הרגיש לא מספיק עבור המחיר.

בוריקה עם ביצה (משמאל) שורדת, בוריקה עם טלה פחות. משלוח מהבוריקה בשוק הכרמל. צילום: מתן שרון

מה שמביא אותנו למנה השלישית. אני מודה, אף פעם לא הבנתי כל כך את הקטע של בוריקה בפיתה. זה כבר כיסון, למה לשים בעוד בצק? אבל כשפתחתי את קופסת הפיתה הייעודית וראיתי את הגודל, התרשמתי. אני לא יכול לשנוא פיתה כל כך גדולה עד שהיא בקושי יוצאת מהקופסה. לקחתי ביס, והשוליים היו קצת קראנצ'ים, אבל שם בערך זה נגמר. כל ביס נהיה יותר מושי, והעובדה שהפיתה עצמה החלה די מהר להתפורר לא עזרה להשתלט על הבלגן. זיהיתי כמה גוונים של טלה, המון ירקות ומדי פעם ביס שכלל חתיכת מרגז טעימה. אבל כמכלול, זה הרגיש כמו בלגאן. פיתה מלאה בהכל מהכל, שקטנה מסך חלקיה.

ארוחת המשלוח של "הבוריקה" לא היתה רעה בכלל – נהניתי משתי הבוריקות, ולמרות הבלגן והקריעות, הפיתה היתה טעימה יחסית. אבל שום דבר לא הרגיש שווה את מחירו, ולא הרגיש שהגיע בשיאו. הבוריקות שרדו את המשלוח, אבל החולה לא מת על זה. למעשה, המנה היחידה שהיתה מושלמת זה הספינג' – שתי סופגניות מרוקאיות מצוינות, עדיין חמות מהשמן, ב-5 ש"ח בלבד. הייתי מזמין עשרים ועושה כבר ארוחת ספינג'. אם יש לכם קרייב פתאומי לבוריקה, המשלוח בהחלט יספק לכם אותו – אבל אם כבר, עדיף לצאת ולאכול הישר מידיו של קובי את הדבר האמיתי. טרי, הישר מהשמן, כמו שבוריקה נועדה להיאכל.
"הבוריקה", עכשיו בוולט