בזמן ששיח אלים ממשיך להתקיים, אנחנו משחקים בקקי

ברגע שבו האמנית והפעילה הפוליטית נטלי כהן וקסברג הצטלמה כשהיא עושה צרכים על דגלי מדינות, בהם דגל ישראל, היא הכניסה את עצמה למעגל הרחב למדי שנגדו היא ניסתה לצאת – אנשים שאכפת להם מסמלים, כאלה שמעניקים משמעות מיתית וקדושה לפיסת בד. יש שמוכנים למות למענה ולהיקבר בארון שנעטף בה, ויש מי שמשתמשים בה עבור מיצג אמנותי די מחורבן וחוטפים איומים, מעצר בית ואיסור (מופרע ממש) להשתמש באינטרנט במשך חודש.

הלאומנים, המשטרה, בית המשפט וכהן וקסברג אמנם חלוקים בראיית העולם שלהם, אבל לכל אחד מהם הדגל מסמל משהו. בעוד שהעילה לחקירה של כהן וקסברג הייתה "פגיעה ברגשות הציבור", לא ברור איזה רגשות נפגעו בדיוק – הפטריוטיות? היהדות? הישראליות? האם אלה בכלל רגשות או הגדרות שאנשים בוחרים להתהדר בהן? כנראה קצו כל העוולות, מעשי הטירוף והפגיעה האמיתית בציבור אם העובדה שמישהי עשתה משהו לדגל כלשהו גורמת לכזו היסטריה. ככה בדיוק נראית ירידה מהפסים.

נהוג להתהדר בכך שחופש הביטוי הוא מערכי הבסיס של הדמוקרטיה, והדגל, מה הוא אם לא אחד מסמלי המדינה הבולטים ביותר, זה שלכאורה אמור לגרום לאזרחים מרוצים להיזכר במבט אחד בכל הטוב שארצם מעניקה להם. אבל ישראל, לפני הכל, היא פרנואידית וחרדתית אפילו אם היא תנסה להדחיק זאת מנתיניה. אין מה להתרגש ממיצג וולגרי ומטופש כמו זה של כהן וקסברג – חגיגה אמיתית לדמוקרטיה הייתה אם היינו משלימים עם המיצג כשצחנתו נישאת בכיכרות, נותנים לילדים קטנים להתפלש בו כשצבעו מעניק גוון שונה מהרגיל לרחובות. גוון של חג.

אפשרות אחרת היא פשוט להתעלם מהמיצג הזה – אבל במקום לבחור בקיצוניות השנייה, הבוגרת והמאופקת יותר או בדרך האמצע, התנגחו בו והענישו על עצם עשייתו – מה שרק העצים אותו והעניק לו תוקף.

כל המדינות המבאסות דומות זו לזו, אבל כל המדינות הדמוקרטיות – דמוקרטיות כל אחת בדרכה, והדרך של ישראל היא מיוחדת. שיח אלים, מסית ומאיים ממשיך להתקיים, בעוד שאקט דוחה, אבל כזה שלא פוגע בנפש או ברכוש, מתגלגל לפתח תחנת המשטרה, משם לבית המשפט ומסתיים במעצר בית. מזל שיש חוק ומערכות אכיפה וענישה שיזכירו לנו שבלא קשר לחומרת המעשה, להשפעה שלו או לרלוונטיות לציבור (הסרטון הופץ ברשת, הצפייה אינה בכפייה), כשמדובר בדגל – בסוף מישהו ימצא את עצמו משחק בקקי.