בילוי נשי בחוף המופרד: יותר מדי חול ומבטים מטרידים
חוף נורדאו הוא החוף היחיד בתל אביב שלו ימי פעילות נפרדים לנשים ולגברים. נשמע כמו הזדמנות פז להשתזף בשקט, בלי הצקות של בני המין הגברי? ובכן, אל תמהרנה לארוז צידנית
חוף הים יכול היה להיות מפלט אוטופי לאותם תשעה חודשים בשנה שבהם אנו נמסים מחום, אלמלא התקיימו בו שני המפגעים המעיקים: חול והטרדות. על החול אין הרבה מה להרחיב: מדובר בחומר שגם באז אלדרין, בפושטו את חליפת האסטרונאוט, פלה מבין אצבעות רגליו וקילל. ההטרדות בחופי ישראל, לעומת זאת, מגוונות הרבה יותר, ואנו זוכים להתעמת עם בני נוער קולניים, ג'יפים דורסים, פגרי מדוזות וכמובן – ספקטרום אינסופי של הטרדות מיניות מוחשיות ופוטנציאליות.
חוף נורדאו – "החוף הנפרד" (או בשמו העממי "חוף הדתיים") – מעניק פתרון לאחת הבעיות הללו ומציע רחצה נפרדת לנשים ולגברים בימות השבוע. נשים זכו לשילוב הימים המבאס ראשון, שלישי וחמישי, וימים שני, רביעי ושישי הוקצו לגברים, וביום שבת הרחצה מותרת לשני המינים. לכאורה זו פרקטיקה חסודה שלרוב מעוררת תגובות אמוציונליות הנוגעות לשוביניזם ולרגלים אנכרוניסטים. בפועל מדובר בהזדמנות מעניינת לשבת בחוף ולא לחשוש מיצירת קשר עין עם הרוחצים סביב. בעיני רוחי ראיתי חוף מצוחצח ושקט לצד מים תכלכלים מלב האוקיינוס השקט, תמונה שכלל אינה תואמת את המציאות שהיא כידוע רצועות החוף הכי מביכות שיש לים התיכון להציע.
חנוטה בביקיני פלמינגו ומשוחה במקדם הגנה 50 נטפתי בבוקרו של יום ראשון אל הים. בתור מישהי שלרוב פוקדת חופים דרומיים יותר או את החוף הסמוי "אני נשארת במזגן", לא ידעתי למה לצפות מהאזורים הפופולריים יותר של קו החוף התל אביבי. חוף נורדאו, שכצפוי שוכן ממערב לשדרות נורדאו, אכן מופרד: גדר עץ גבוהה ניצבת בגבולותיו השרירותיים למראה, ומגיעה מן הצד האחד עד לשובר הגלים ומן הצד השני כמה מטרים אל תוך הים. החסימה שנוצרת איננה הרמטית – המבקרים בחופים הסמוכים צריכים להיכנס רק מעבר לגובה הברכיים כדי לזכות להצצה – אך מה שמעניין אותנו כאן הוא ההרכב החופי. בדמיוני ראיתי את עצמי מתחרדנת עם ספר ובמבה, סביבי נערות שקטות יחסית לאלטרנטיבה ונשים מזיעות בשלווה. תמיד קינאתי בבנות שהצליחו פשוט לשחרר ולהירגע, בעוד ביקור ממוצע שלי היה מסתיים בלחץ דם גבוה, והנה באה ההזדמנות שלי ליהנות בים. לאחר כשבע שנות צעידה בשמש הקופחת מהאוטובוס לחוף זיהיתי את גדר העץ המפורסמת ולידה חבורה של נערות דתיות מצחקקות, בדיוק כמו בדמיוני.
על דבר אחד לא חשבתי: החופש הגדול. פרו ורבו זו מצווה, ובשעה עשר בבוקר החוף כבר היה מלא. בעצם "מלא" זו לא ההגדרה הנכונה. הוא היה כמו קניון עזריאלי בשישי בצהריים, כמו אירוע בפייסבוק לקריסת גשר מעריב, כמו פסטיבל פרימוורה, החוף היה חנוק מבנות אדם. מימין ומשמאל, הכל מנוקד בילדות, בנערות ובאימהותיהן, כמעט כולן מכוסות בצניעות.
הייתי החילונית היחידה בחוף באותו בוקר, ובטני החשופה זהרה כמו אלף שמשות. פעוטות עצרו לבהות בי, אימהות נתנו בי מבטים מצמיתים. התנחמתי לרגע בכך שילדות זה פחות בעייתי מילדים, ואז – להערכתי בפעם ה־200 שנחיל ורוד רץ סמוך אליי ועמו בשׂורה של מים וחול – נזכרתי כמה מופרעת הייתי בגיל בית הספר היסודי ותקוותי אבדה כליל. התנועה הערה סביבי גרמה לחול לנתר לתוך הבמבה, הספר והסלולרי בו זמנית. ניסיתי לשים אוזניות ולהתרכז בהתייבשות, אך גם איתן עדיין שמעתי היטב את הצעקות והקריאות. הים היה סוער מהרגיל ומרבית הילדות נאלצו להסתפק בבניית ארמונות בחול – פעילות פנאי מושלמת לאנשים ששונאים כיף.
מסירות לעבודה וחצי ליטר בירה עצרו אותי מלארוז פקלאותיי בו במקום ולחזור לספה ולמזגן. כעסתי על כך שציפיתי מהים התיכון למשהו אחר. החוף הזה לא יותר טוב מחופים אחרים! רימיתי אותי! יצא שבניסיון לחמוק ממבטם הבוחן של גברים, נפלתי היישר לתור מבטן הבוחן של נשים. במקום כדורים של מטקות התעופפו באוויר גלגלי ים של הלו קיטי. במקום בני נוער עם רמקולים – ילדות צווחות בדציבלים שהיו מביאים לסגירה של הבלוק. הלוואי שיכולתי לכתוב שהייתה לי חוויה ימית אחרת לחלוטין, שהיעדרו של כרומוזום Y יצר סביבה רגועה יותר, אבל לא. זה היה ממש כמו חוף משפחות בכנרת, רק בלי הגברים. זה לא לגמרי רע, ואם את אימא לבנות או לקוית שמיעה מזוכיסטית – החוף הנפרד הוא בפירוש אופציה סימפטית יותר ממקומות זרועי ילדים אחרים לבילוי קיצי, אבל אם את סתם בחורה שבא לה ים שקט, זוהי לא העונה.
אני רוצה להאמין שבזמנים אחרים – אולי לקראת שעות הסגירה או בחודשים אחרים של השנה – החוף מספק סוג אחר של אינטראקציה. עדיין יש בי אמונה, כפי שחשבתי בתחילה, שיש משהו ייחודי בהפחתת הטסטוסטרון ושהיא מאפשרת חוויה אחרת. חוף הים, כמו הרבה מקומות אחרים, הוא מרחב ששנים רבות מלווה בתחושת מיקרו טרור של תוקפנות פוטנציאלית ודורש עמידה על המשמר. לא הכל נובע מנוכחותם של גברים, כפי שגיליתי על בשרי, אבל נוכחותם מוסיפה מרכיב הפחד שנלווה להופעה בבגד ים. גם היום, בתוך כל הרעש וההמולה, הרגשתי יותר נוח להישכב על המגבת משהרגשתי אי פעם בים, כי המחשבה לפקוח את עיניי ולגלות מעליי ילד מנוזל לא מתקרבת לרתיעה מהמחשבה לפקוח אותן ולגלות קריפ בוהה. אני לא מוותרת על הפנטזיה של חוף ישראלי שאפשר להימרח בו בשקט עם חברה, ועדיין מאמינה שהחוף הזה הוא הכתובת הטובה ביותר לכך, אבל אולי רק אחרי החגים.