לביל בר נמאס מהקהל האמריקאי שטוף המוח שלו. ריאיון

הסטנדאפיסט האמריקאי שעשה קריירה מלהיות פרובוקטור התעייף מהפוליטיקלי קורקט. ועדיין, משהו השתנה. הוא הפסיק לשתות והסיגרים בדרך החוצה. בגיל 50, רגע לפני ההגעה לישראל, ביל בר פיתח אמפתיה, אבל הוא גם קיצוני מאי פעם

ביל בר (צילום: Koury Angelo)
ביל בר (צילום: Koury Angelo)
10 באפריל 2019

תוך שתיים־שלוש דקות של שיחה עם ביל בר, האיש הכועס של הסטנדאפ, זה נעשה ברור: הוא בעצם טיפוס די חברותי. פטפטן, פתוח ופשוט מאוד אוהב לדבר. אולי "אוהב לדבר" זו לא תכונה מפתיעה למישהו שמשחרר מופע אחר מופע ושני פודקאסטים בשבוע וגם כתב סדרה מצוירת לנטפליקס ("F Is for Family", שבה הוא גם מדבב בקול הצרוד־נמוך־גבוה הייחודי שלו). יכול להיות גם שאחרי יותר מ־25 שנות קריירה הוא כבר מרואיין מקצועי. הנקודה היא שקשה לעמוד בקצב שלו. הוא מדבר מהר, עמוס, מרבה במילים, שואל שאלות משלו, עונה על שאלות שהוא טרם נשאל ואף פעם לא עוצר לחשוב רגע אחרי שאלה. אין לו "הממ" ו"אהה" ו"אתה יודע…". הוא מדבר. ככה עובד המוח הבאמת מופלא של ביל בר: מצד אחד יש בו משהו מאוד נגיש, יומיומי, פשוט. תודעה של הגבר האמריקאי הממוצע. מצד שני המוח שלו טס קדימה על טורבו, במהירות על קולית.

עוד כתבות מעניינות:
מופעי הסטנדאפ החדשים הכי טובים בנטפליקס
הבדיחות והמערכונים שעשו את ההומור הישראלי
איך המופע החדש של איימי שומר?

"בדיוק צילמתי את הספיישל החדש שלי (הוא ייקרא "50" וייצא בנטפליקס בהמשך השנה – ע"ק) ואני יוצא עכשיו לטור האירופי השני שלי השנה. כשאני אגיע לישראל אתם תראו שילוב של השעה האחרונה שלי עם החדשה", הוא מספר בשיחה מלוס אנג'לס. "זה השלב שאני הכי אוהב בטור הסטנדאפ שלי: אני כבר לא מבצע את הקטעים שנמאס לי מהם אבל כן עושה את אלו שאני עדיין אוהב, לצד חומרים חדשים שאני ממש נלהב לבצע. אתם תראו אותי במיטבי".
אף שהוא לא אוהב להודות בזה, בר הוא פרובוקטור. הוא אוהב להתחיל קטע חדש בסטנדאפ בהכרזה שערורייתית ("אולי לפעמים, רק לפעמים, זה בסדר להכות אישה" או "צריך להרוג 90 אחוז מאוכלוסיית העולם"). אבל אחר כך – תסמכו עליו לגבי זה – כבר יבוא הסבר מנומק, מורכב ומקורי (ומצחיק מאוד) למה הרעיון הזה הרבה פחות פרובוקטיבי משנראה בהתחלה, ואולי אפילו פחות פרובוקטיבי מדברים אחרים שנראים לנו רגילים לחלוטין. מובן שבעידן היוטיוב הקטעים שלו – שיכולים להימשך גם 15־20 דקות, זמן מרתוני במונחים של סטנדאפ – נקצצים ונארזים לעתים מחדש כקטעים של שלוש־חמש דקות: רק הפרובוקציה, ללא הפתרון שלה, ולרוב עם כותרת מנופחת ברוח "Bill Burr DESTROYS Feminism". הוא, כצפוי, לא מת על זה בכלל. אבל יש בו איזו שלווה פנימית מוזרה – או אולי זו סוציופתיות קלה – שמאפשרת לו קצת ליהנות, או לפחות להיות משועשע, מכל מה שאומרים עליו, בין שזה טוב או רע.

"בתחילת הקריירה שלי הייתי עולה לבמה ואף אחד לא הבין מי זה הג'ינג'י הלבנבן הזה, אז אף אחד לא הקשיב לי. איך יוצאים מזה? בגלל זה התחלתי לפתוח קטעים עם הצהרות פרובוקטיביות, זו הייתה דרך חיובית לגרום לקהל לסתום את הפה ולהקשיב. מה, מה הוא אמר? הוא אידיוט? למה השמוק הזה מדבר ככה? אבל מצד שני ככה למדתי שאני חייב מהר מאוד להגיד משהו מצחיק, או שאני אחטוף".

אתה גם הרבה פעמים חוזר במופעים שלך על כמה נקודות, כמעט כמו מנטרות: אתה אומר על עצמך שאתה אידיוט, שאתה לא משכיל, שלא באמת עשית תחקיר. אתה מקפיד לערער את העמדה שלך ואת הדעות שלך. למה? שלא יבואו אליך בטענות?

"אתה חייב להגיד את זה כי אתה חייב להעיר את הקהל, להזכיר להם: העבודה שלי היא להגיד דברים מטומטמים כדי שתצחקו. אני לא מחוקק. פאקינג תירגעו, אף אחד מהרעיונות שלי לא הולך להיות מיושם, אז אולי תצחקו קצת? קראתי עכשיו דוח על התחממות גלובלית. כמות תשומת הלב שהמדיה נותנת לזה לעומת איזה שטות שקומיקאי אמר על במה היא מגוחכת. איפה סדר העדיפויות שלכם? ארצות הברית נמצאת כבר שנים במלחמות בלתי פוסקות שהביאו אותנו לסף פשיטת רגל. כל מה שאנחנו עושים כל שנה זה להגדיר מחדש את רף המוות שאנחנו מוכנים לקבל ולא עושים שום דבר בשביל לתקן את הבעיה וכולם רק אומרים כמו זומבים 'תתמכו בחיילים, תתמכו בחיילים', מה זה אומר לתמוך בחיילים? לא לשאול אף שאלה לגבי מה שאנחנו שולחים אותם לעשות? ואם אתה שואל את השאלות האלה – שאלות הגיוניות! – אז אומרים, אה, אתה סוציאליסט או משהו? תעוף מהמדינה".

מטביע להנאתו ספינות שעשועים

בר מעיד על עצמו שהוא עושה הכל מאוחר. הוא הצליח מאוחר (את המופע המצולם הראשון שלו, "Why Do I Do This?", הוא קיבל רק ב־2008, כשכבר היה בן 39 ואחרי כ־15 שנים ארוכות ומתסכלות בשוליים של הסטנדאפ), התחתן מאוחר והפך לאבא לפני שנתיים, בגיל 48. הגלגול החדש שלו כאיש משפחה לא ריכך את המופע שלו – הוא הקדיש דקות ארוכות מהמופע האחרון שלו, "Walk Your Way Out", לתיאור מפורט של עולם שבו הוא רודן שמטביע להנאתו (ובשם צמצום ההתחממות הגלובלית) ספינות שעשועים, כולל פנטומימות ירי מושקעות – אבל במבט מדוקדק משהו השתנה. "אני לא מדבר על הילדה שלי יותר מדי במופע החדש, אבל כן, זה שנהייתי אבא גרם לי לבחון את עצמי באופן אחר. אני כבר לא חי בשביל עצמי. הפסקתי לשתות – לא שהייתי כזה שתיין גדול, אבל עדיין, לא רציתי שהבת שלי תראה אותי תחת השפעת אלכוהול. עכשיו אני הולך להפסיק גם עם הסיגרים. אני הולך להפוך לסוג האבא שאמור להיות לילד, אחד כזה שאתה אומר עליו, 'אבא שלי כזה מעפן', ואז כשאתה גדל אתה מבין – אה, הוא נהיה מעפן בשבילי. כלומר, אני מקווה שהיא תבין את זה".

ואיך המצב החדש הזה השפיע על הסטנדאפ שלך?

"זה מוזר. מצד אחד פיתחתי הרבה יותר אמפתיה. אני מסתכל על המצב ואני הרבה יותר שואל את עצמי, איזה חלק שלך במשוואה הוא הבעייתי? מצד שני, תרבות הפוליטיקלי קורקט בארצות הברית נהייתה כל כך משוגעת שאני גם מרגיש שאני יותר קיצוני מאי פעם. זה שילוב מוזר, אבל הוא עובד לי טוב. חמוץ־מתוק, כמו הרוטב. אני אמפתי, ואני מבין, ואני שוחר שלום, אבל על הבמה אני אומר את השיט הכי מטורף שאני יכול".

חמוץ־מתוק, כמו הרוטב. ביל בר (צילום: Joseph Llanes)
חמוץ־מתוק, כמו הרוטב. ביל בר (צילום: Joseph Llanes)

תוארת לעתים קרובות כציניקן. אתה חושב שזה נכון?

"אני מניח שאם זה הרושם שאנשים מקבלים ממני, יש בו מידה של אמת. אבל מצד שני אני גם ממש לא. מהניסיון שלי, אם אנשים לא מסכימים עם הדעה שלך הם קודם כל יתייגו אותך – כציניקן, כשלילי, ככועס, ולא בהכרח ינסו להקשיב למה שאתה אומר. קשה מאוד פשוט להגיד 'אוקיי, הקשבתי לדעה שלך ואני לא מסכים איתך'. אנחנו בתקופה שבה אני מאוד שמח לעשות סטנדאפ במקומות שהם לא ארצות הברית. היה לי הרבה יותר כיף באירופה – בבודפשט, בוורשה, בפראג. אנגליה הייתה הכי קרובה לארצות הברית במובן הרגישות של הקהל, ועדיין, המצב שם הרבה יותר טוב. החשש שלי לגבי ישראל הפוך – אני חושב עליכם בתור ניו יורק ב־1993־1994. הייתי מופיע שם, אבל האנשים האלה ראו כל כך הרבה חרא בחיים שלהם שלא היה שום דבר שיכולתי להגיד שיזעזע אותם. זה הווייב אצלכם?".

אין לי מושג, לא הייתי בניו יורק בתחילת הניינטיז. אבל רגע, גם כשאתה מופיע בארצות הברית אתה מופיע מול הקהל שלך, שיודע מי זה ביל בר ובא לקבל את ביל בר. אתה באמת עדיין מתמודד עם קהל עוין?

"כן, זה באמת משהו שאני נתקל בו כשאני עולה במועדונים לבדוק חומרים חדשים. להופיע מול הקהל שלך זה נהדר, אבל זה לא באמת נותן לך תמונת מצב מדויקת של סטנדאפ. בשביל זה אתה צריך להופיע מול קהל שלא בהכרח בא לראות אותך. כשהם באים לראות אותך, אתה צריך לאבד אותם ואז לנסות להחזיר אותם אליך. במועדון אתה צריך להביא אותם לצד שלך. ואני שונא להגיד את זה, אבל ניו יורק… מה קרה לך? הם נהיו כל כך רגישים. זה מצחיק, אתה מופיע מול חבורה של ילדים בני 20, והם מתנהגים כמו בני 80 בשיט תענוגות. אני לא יודע מה הם מלמדים אותם שם בקולג', אבל לדור הזה הולך להיות משבר גיל עמידה מטורף. אני מרגיש כאילו אני עומד מול ההורים שלי, כשהייתי בתיכון וחוזר הביתה ומנסה להסתיר את זה שמריחים עליי בירה".

מול קהל עוין. ביל בר (צילום: Joseph Llanes)
מול קהל עוין. ביל בר (צילום: Joseph Llanes)

אין מצב שאתה לא קצת נהנה לזעזע בדיוק את הקהלים האלה.

"זה ממש תלוי בווייב של הקהל. אם הם יגיבו בצורה מוגזמת אז כן, אני אנסה במכוון לזעזע אותם עוד קצת. אני פשוט אגיד דברים ממש מטומטמים. אבל מה שאני אומר הוא כל כך מוגזם שהרוב קולטים את הקטע. הם צוחקים. אתה יודע, אני לא אוהב את איך שאני נשמע פה, אני אוהב את הקהל שלי. גם מהצעירים, אני אוהב 90 אחוז מהם. אפילו 93 אחוז. יש מיעוט קטן… אני אפילו לא כועס עליהם, כי נשטף להם המוח והם מרגישים איזה צורך להיות הכי נאורים והכי מתקדמים. זה קטע כל כך לבן. פעם, אם היית פרוגרסיבי, היית יוצא לצעדה עם שחורים ברחוב במדינה בדרום והיית לוקח סיכון אמיתי. יכולת לחטוף מכות משוטרים. מה היום? אתה מנסה להרשים את העולם עם הטוויטר שלך וזה נחשוב 'נאור' (בר משתמש כאן בסלנג האמריקאי "woke" – ע"ק). זה הביטוי שאני הכי שונא. הוא היה סבבה כשאנשים שחורים השתמשו בו, ואז הלבנים פשוט הרסו אותו. כמו שהם הורסים הכל. כל מה שחסר לי עכשיו בשביל לשנוא את המילה הזאת עד הסוף זה לראות אישה לבנה בת 40 נכנסת לג'יפ העצום שלה ויהיה לה כתוב woke על מכנסי היוגה שלה".

לקח לך הרבה שנים לפרוץ. מה החזיק אותך ב־10־15 השנים שבהן לא היה לך ברור אם תצליח לעשות מזה קריירה רצינית?

"אנחנו קומיקאים, אנחנו נשענים זה על זה. מישהו בא אליך ואומר: תמשיך, אתה מצחיק, תמשיך, יהיה בסדר. אבל זה היה קשה ומתסכל, בעיקר לראות אנשים שהתחילו הרבה אחריך פתאום טסים לצמרת. הייתי רואה כל מיני סטנדאפיסטיות מתלוננות 'כל כך קשה להיות סטנדאפיסטית'. באמת? את מתלוננת על זה בטלוויזיה. אני התחלתי עשור לפניך ואת עקפת אותי. על מה את מתלוננת? על העבודה הכי קלה בעולם? כמובן, רק אלה שהן לא באמת מצחיקות מתלוננות. אלה שמצחיקות – הן פשוט מצחיקות. אבל בכלל, מה אני מבין? אני גבר לבן רעיל. נתראה עוד חודש, כשאני אביא את התחת הפטריארכלי שלי לישראל".

ביל בר יופיע בשני (6.5) 21:00, היכל קבוצת שלמה, אייזיק רמבה 7 תל אביב, 219־359 ש"ח