בין הרים ובין כפרים

מסע אל מחוז סוואנטי, אשר בקווקז הגבוה של גאורגיה, מבטיח פסגות עטופות שלג, מגדלי שמירה עתיקים ומתפוררים, אירוח ביתי אצל הרועים ואוכל משובח. על טבע פראי, על בדידות תרבותית ועל מה שביניהם

רועה צאן באושגולי יוצא אל השדות באור ראשון. צילום: עודד וגנשטיין
רועה צאן באושגולי יוצא אל השדות באור ראשון. צילום: עודד וגנשטיין

"יש חאצ'פורי, שזה שכבות דקות של בצק פריך ובאמצע גבינה מותכת. אתה רוצה לנסות גם את האצ'רולי? זה עם ביצת עין, אפשר גם להוסיף תפוח אדמה או בצל מטוגן. אח, אתה מקשיב?", שאל אותי טאמני, מוכר בשוק של קוטאיסי (Kutaisi), העיר השנייה בגודלה בגאורגיה. ואולם, תודעתי כבר נדדה עמוק-עמוק לתוך שכבות הבורקס הפריך שהוא הגיש לי כפתיח "על חשבון הבית". זה לא שאני מבקש להתלונן, אך נראה כי בשוק של קוטאיסי, כל התקרבות תמימה לדוכן מסתיימת בבקשת הסוחרים לטעום, להריח ולנסות את הסחורה, לפעמים בעדינות, לפעמים במה שעלול להיתפס בעיניים זרות כאגרסיביות.

 

עושים שוק בקוטאיסי

במסגרת עבודתי כצלם תרבויות, הגעתי לגאורגיה להדרכה של קבוצת צלמים במסע אל חבל הסוואנטי העליון (Upper Svaneti) שבצפון-מערב גאורגיה – אזור יפהפה, פראי ומרוחק – בעומקו של הקווקז הגבוה. הקווקז הוא רכס ההרים המפריד בין אסיה לאירופה ומתפרש בין רוסיה בצפון לארמניה בדרום. אף שהוא נחשב כבר אלפי שנים לנכס אסטרטגי ראשון במעלה – מיקומו ובידודו של האזור סייעו בשמירה על המסורות העתיקות של תושביו, מרביתם חקלאים ורועים.

עד לאחרונה נחשב הטיול באזור סוואנטי כבלתי בטוח בעליל. הדרכים הצרות והמפותלות היו כר פורה לפעילות של כנופיות חמושות של שודדי דרכים, אשר התקיפו לא פעם גם תיירים, אך ב-2004 עירבה ממשלת גאורגיה את הצבא, לכדה כמה מראשי הכנופיות שפעלו באזור והצליחה להשיב את הסדר על כנו, למעט מקרים בודדים ולא מייצגים.

העיר קוטאיסי אינה נחשבת לחלק מאזור סוואנטי, אך היא נקודת פתיחה נפלאה להצטיידות ולמנוחה לפני המסע אל הרי הקווקז, הנמצאים מצפון לה. עם הכנסיות היפות, המוזיאון להיסטוריה ובית האופרה, אפשר להעביר בקוטאיסי כמה ימים בנעימים, אך גולת הכותרת של העיר היא השוק המקומי, המורכב משתי וערב של דוכנים: בשר מכל הסוגים, ירקות ופירות בטעם גן עדן (הענבים הם בגדר חובה), מאפים פריכים ותבלינים מכל רחבי המדינה. ואולם, השוק הוא יותר ממקום לקנות בו מוצרי מזון. אנשי העיר, בעיקר המבוגרים שבהם, באים לשוק כדי לרכל, לשחק שחמט ולהתעדכן זה במצבו של זה. וכמו כל שוק מרכזי בעולם, הוא משמש גם כחלון הצצה לתרבות המקומית.

בקצה השוק, בדוכן קטן שמגישים בו חינקלי (כיסון מאודה במילוי בשר), גבר בלבוש מהודר שלא כל כך מתאים לשוק מזמין אותי בתנועת אצבע להצטרף אליו לשולחן. כשאני מתיישב, הוא מבקש שאנסה את אחד הכיסונים המאודים. "ספסיבה" ("תודה" ברוסית), אני אומר לו. "אתה רוסי?", הוא שואל בפנים שהופכות במהרה לרציניות מאוד. "לא", אני עונה באנגלית. "אז תגיד מאדלובּה" ("תודה" בגאורגית), הוא מבקש. "מאד-לוֹ-בּה", הוא אומר תוך שהוא מדגיש כל הברה ואז משיב את החיוך לפניו. "הגאורגים גאים מאוד בשפה ובמסורת שלהם, המשתרעות על פני יותר מ-3,000 שנה", מסבירה לי מאוחר יותר ידידה מקומית את פשר התקרית הכמעט דיפלומטית בדוכן.

אם בגאווה עסקינן, אפשר לומר שאין גאורגים גאים יותר מאנשי ההרים, ובאנשי ההרים אני מתכוון לסוואנים – התושבים הילידים של סוואנטי, שמספרם במדינה – כ-35 אלף – מהווה כאחוז מהאוכלוסייה הכללית. לסוואנים שפה, מוזיקה וריקודים משלהם וכמובן תוצרת חקלאית ייחודית, הבולטת מאוד בשוק של קוטאיסי: ענבים, חמוצים, דבש ותבלינים מסוואנטי והמלך הבלתי מעורער – המלח הסוואנטי, תערובת של 13 עשבי תבלין, מלח ים ושום מיובש, שאפשר למצוא בשימוש גם במסעדות יוקרה ברחבי ארצות הברית. סיימתי את הביקור בשוק עמוס במצרכים, שאת רובם הגדול קיבלתי בחינם כחלק מסיבוב הטעימות בין הדוכנים, והתפניתי לסעוד את לבי על ספסל הסמוך לשוק, צופה בעוברים ושבים ומבקש להתרגל לקצב האטי יותר של המקום.

 

במרחק נגיעה מקרחון הצ'לאדי

כל מסע אמיתי בסוואנטי ראוי שיתחיל מבירת המחוז – העיירה מסטייה (Mestia), הממוקמת 231 קילומטר צפונית לקוטאיסי (כשלוש שעות נסיעה). מסטייה ממוקמת בעמק מוריק, שמסביבו פסגות מושלגות וצחורות, ורק האנגורי (Enguri), הנהר המהיר ביותר בגאורגיה שחוצה אותה בשצף, מפר את השלווה. את העיירה מנקדים מגדלי השמירה המפורסמים, שהפכו לסמל של סוואנטי. מגדלי האבן, שנבנו בסביבות המאה ה-12, שימשו כמבצרים משפחתיים בעתות משבר. לאור בידודו וריחוקו שימש האזור לאורך השנים כ"כספת" של הקווקז כולו. לפני פלישת צבאות, למשל, היו מעבירים בחשאי חפצי ערך ואמנות לידי משפחות פרטיות במקום עד אשר יעבור זעם. כמה מאלה אפשר לראות היום במוזיאון ההיסטוריה והאתנוגרפיה של מסטייה, המחזיק באוסף צנוע אך מיוחד מאוד של פריטים. השמועה אומרת שכמה מהמשפחות בעיירה עדיין מחזיקות באוצרות של ממש במרתפי ביתן, ושיטוט לעת ערב ברחובות העיירה, כשאור של נורות או עששיות מציף את הבתים, מעלה בדמיון תמונות של אוצר בלום.

בעיירה הקטנה גרים כ-2,500 איש ומספיקה חצי שעה של הליכה נינוחה כדי לראות את כולה – פארק קטן, גלידרייה קטנה ומאפייה. עם זאת שווה להגיע אליה ולו רק בזכות מסלולי ההליכה בטבע המרהיבים שסביבה, כמו מסלול הטיפוס להר האושבה (Ushba), הנחשב לטרק הקשה והמסוכן ביותר בגאורגיה כולה. אנחנו בחרנו באופציה השפויה יותר של הליכה אל קרחון צ'לאדי (Chalaadi Glacier), במסלול שנמשך בין שש לשמונה שעות. המסלול ממוקם בעמק מסטייאצ'אלה (Mestiachala) היפהפה, וכמבחן אומץ הכניסה אליו מחייבת מעבר על גשר תלוי, שאף שהוא נראה בטוח, הנהר הגועש שמתחתיו מאיץ בך לחצותו בזריזות. לאחר חציית הגשר נכנסים ליער עבות ופטריות ועלי שלכת בצבעי כתום-אדום עוטפים אותך מכל עבר. השמש החודרת בין העצים משרה אווירה קסומה של אגדות ילדים, רק בלי המכשפה, ויובלים זעירים מספקים טבילה קצרה, מרעננת ומקפיאה לכפות הרגליים לפני עצירה לקפה בפינג'ן, סמוך לגזע עץ עתיק וחלול. גזע העץ החלול מסמן את היציאה מהיער, והמסלול ממשיך אל מישור רחב ידיים ואל שביל שבו כבר אפשר להבחין מרחוק בקרחון, על צבעו הכחול והעמוק. ההרים העצומים המקיפים את העמק משרים תחושה של קטנות וענווה על הצופה האנושי, והמרבדים המרהיבים והססגוניים של הפרחים מושכים את העין מכל עבר. המישור מתחלף במהירות באדמה זרועת סלעים גדולים (בולדרים) שההליכה בה מצריכה ריכוז רב. ההליכה על הסלעים מגדילה את הרווח בין המטיילים, וכך כל אחד יכול להתייחד עם מחשבותיו ועם הטבע הפראי שמסביב. ארבע שעות לאחר מכן מגיעים אל נקודת הסיום, מרחק נגיעה, פשוטו כמשמעו, מהקרחון. עצרנו לעוד קפה קטן מול הטבע המרהיב, לפני צליחה נוספת של מישור הבולדרים ושל היער בדרך חזרה אל מסטייה.

הטבע הגאורגי יודע גם לספק הפתעות לא צפויות. כך פתאום, באחד מעיקולי השביל, הופיע צמד חיילים גאורגים רכובים על סוסים ורובי קלצ'ניקוב על גביהם. הם חלפו על פנינו (הקרבה לגבול הרוסי הופכת את האזור לרגיש מבחינה צבאית, לכן יש ללכת תמיד עם מדריך ובשבילים המסומנים) ואיתם, על אחד הסוסים, ישב ילד צעיר בחולצה אדומה. עקבתי אחר הרוכבים במבטי, ותהיתי לאן לוקחים החיילים את הילד "פורע החוק". לפתע עצרה השיירה ליד שדה חרוש והילד עבר מידי החיילים לידי אישה, אמו החקלאית, שבאה לקחת אותו מ"ההסעה מבית הספר".                                                                                                                                                                                               לעת שקיעה שבנו כל החבורה אל המלון. בבר הקטן והצנוע שבקומה השנייה הבעירו את העצים באח, והאוויר התמלא בחמימות ובניחוח נעים של עץ מעושן. השמש עמדה לשקוע ואורות נדלקו על מגדלי האבן העתיקים שבעיירה. נתתי לעצמי לשקוע בשינה קלה על הספה המזמינה והרכה. למחרת ציפה לנו יום ארוך של נסיעה ממסטייה לאושגולי (Ushguli).

 

אירוח כפרי באושגולי

השם הכללי אושגולי מאגד תחתיו ארבעה כפרים מחוברים (מורקמלי, צ'אז'שי, ז'יביאני וצ'וויביאני), ולפחות לטענת המקומיים, מדובר באזור המיושב הגבוה ביותר באירופה. הכפרים אמנם ממוקמים כ-35 קילומטר בלבד דרום-מזרחית למסטייה, אך הדרך קופצנית (הכביש הסלול מתחלף בדרך עפר צרה ומפותלת הכוללת כמה מעברי הרים צרים) ונמשכת כשעה. כשמשאיות עוברות ממול ומהצד פעורה תהום עמוקה, החוויה הופכת למסמרת שיער. ככל שהדרך נמשכת רואים פחות ופחות אנשים והטבע הופך יפה יותר ויותר.

הנסיעה המתישה הזאת מאזור מסטייה אל המרחבים הירוקים של אושגולי כמו ביקשה להשהות עוד קצת את הפגישה עם המקום, שנחשב ליהלום של סוואנטי. הנהג הוריד אותנו כמה מאות מטרים מהכניסה אל הכפר הראשון, מורקמלי, שהדרך הרגלית אליו השכיחה במהרה את תלאות המסע של היום הזה. השמש שעמדה לשקוע צבעה את כרי הדשא האדירים שמסביב בזהב, ובין בתי האבן הזעירים עמדו בגאווה מגדלי השמירה של אושגולי (שב-1996 הוכרזו על ידי אונסק"ו כאתר מורשת). מעל כולם התנשא הר השחארה ((Shkhara, ההר הגבוה ביותר בגאורגיה (5,068 מטר), אשר פסגתו כמעט תמיד מכוסה בעננים, כאילו מפאת ביישנות. על פי המקומיים הוא נחשב ל "אב המגן" של האזור וכמעט מכל בית באושגולי אפשר לצפות בו.

קרני השמש האחרונות אפשרו לנו לגלות את הטבע שסובב את הכפר ונחשב לדעת רבים ליפה ביותר בגאורגיה כולה. אין כאן מסלולי הליכה מוסדרים או מסומנים אך לאן שלא תביטו תראו שבילי בקר קטנים המובילים אל מישורי הנוף הרחבים ומזמינים אתכם לגלות אותם. הרשיתי לעצמי לעקוב אחר חבורת בוקרים, שעלו עם עדריהם בשביל שבמעלה הגבעות, ממערב לכפר. חלפנו על פני בית התפילה של אושגולי שהוקם במאה ה-12 לספירה. מבית התפילה אפשר להמשיך לצעוד בשביל בכיוון מערב, בין מרבדי דשא ופרחים, עד לבסיסו של הר השחארה (כשלוש שעות של הליכה זריזה). ואולם, כיוון שהערב עמד לרדת הסתפקתי בתצפית על מערכת הכפרים שהייתה פרושה לרגליי ובמחשבות על השאלה איך אפשר לחיות במקום מבודד ומנותק כל כך. יותר מדי שלווה וקצת בדידות הביאו אותי אל הפאב היחידי בכל הכפר, שעמד במורד אותה גבעה – מקום מושלם להרמת כוסית קטנה לאחר ההליכה.

הערב ירד והגיע הזמן למצוא מקום לינה. בהיעדר בתי מלון או אכסניות באושגולי, הדרך היחידה (וגם הנפלאה) לישון כאן היא בהום סטיי – לינה בבתי המקומיים. בית משפחת ראטייני, אשר אצלה התארחנו, כלל כמה חדרי אורחים קטנים, שירותים, חדר למשפחה, חדר אוכל ומטבח. בחדרים רצפת עץ עתיקה וקירות בצבע פסטל שמשרים אווירה ביתית ונעימה. רק בוריס, אחד מחברי הקבוצה, נאלץ לישון ב"סלון הגברים" של המשפחה – החדר שנכבדי המשפחה מנהלים בו שיחות פרטיות ושכולל מזכרות ממסעות ציד שונים: מטופרי דוב ועד פוחלץ בגודל מלא של אייל, שמביט בכל מי שנכנס לחדר במבט קפוא.

כמעט בכל פינה בבית חזרו שני סמלים מרכזיים: הסמל הראשון הוא הצלב הנוצרי, כי הסוואנים, כמו שאר תושבי גאורגיה, הם נוצרים אורתודוכסיים. הם התנצרו בין המאה הרביעית למאה השישית לספירה, אך למרות זאת אפשר עדיין למצוא בתרבותם מסורות קדם-נוצריות פגאניות, דוגמת הרוג'ום – ערמת אבנים גדולה שבראשה קרני אייל מפוארות, המשמשת כמרחב פולחן ונמצאת על הדרכים הראשיות באזור. אדם שיוצא למסע ארוך או מסוכן יניח שטרות כסף בין אבני המזבח, בבקשה לשוב לביתו בשלום. מסורות אלו שמורות בתרבות הסוואנית לגברים בלבד. הנשים אינן מורשות לעסוק בטקסי הפולחן. עם זאת, יש ימי צום מיוחדים וטקסים דתיים ותפילות המיועדים לנשים בלבד, ואליהם הכניסה לגברים אסורה; הסמל השני שבלט בבית משפחת ראטייני היה דגלה הלבן-אדום של גאורגיה, המתנוסס כמעט בכל בית בסוואנטי. אמנם לאורך ההיסטוריה נחשבו הסוואנים לעם נפרד מהגאורגים מבחינה אתנוגרפית, אך ב-1930 החליטו הסובייטים לסווג אותם כ"גאורגים", הגדרה שנשמרת במדינה עד היום. הסוואנים גאים במסורתם הייחודית ובזהותם הגאורגית גם יחד.

ממרפסת הבית הפתוחה של בית משפחת ראטייני המארחת, הבטתי באם המשפחה, צייאלה, שעבדה בגינה. היא קטפה צמחי תבלין שונים למרק שאותו התכוונה להכין עבורנו באותו ערב. שמר עליה מקרוב כלב המשפחה, כלב מסוג רועה קווקזי, שנראה כמו שילוב בין כלב לדוב גריזלי. בעיני הרועים הסוואנים, הכלב הוא באמת ידידו הטוב של האדם ונועד לשמירה על הבית ועל העדרים. הרועים קוצצים לכלבים את הזנב ואת האוזניים, שהם נקודות התורפה של הכלבים במאבק עם הזאבים או עם הדובים המסתובבים בהרי הקווקז, וכאילו מראם אינו מאיים מספיק, שמים להם גם קולר ניטים – קוצי מתכת אימתניים באורך של חמישה סנטימטרים שמגנים על צוואר הכלב בעת מאבק. וכך, כלב הרועים הסוואני הממוצע נראה כמו משהו שיצא מתוך ציור בלהות. "אל תסתכל לו בעיניים", המליצה לי צאיילה, ולפתע הפסיקה את עבודת הגינה כדי לחבק נערה צעירה ויפה, בעלת עיניים ירוקות ושיער אדמוני, שנכנסה דרך השער. מאוחר יותר התברר לי שזוהי ליילה, בתה, שחזרה אל הכפר מהלימודים בבירה טבליסי (Tbilisi), לרגל חופשת הקיץ.

וודקה, צ'אצ'ה ומה שביניהם

במשך שישה חודשי החורף אושגולי מנותק לחלוטין מהציוויליזציה ומכוסה כולו בשלג כבד ביותר, המאלץ את המשפחות להסתגר בבתים. לכן אין זה מפתיע שצעירי האזור מהגרים בקצב הולך וגובר אל הערים הגדולות במטרה למצוא חינוך, שידוך ועתיד טוב יותר. הם אינם רוצים להמשיך ולעבוד את האדמה הקפואה כמו הוריהם. ואכן, שיטוט קצר לעת ערב בכפר מגלה שמאכלסים אותו רק ילדים צעירים ומבוגרים. לאחר שהלילה ירד התאספנו כולנו בחדר האוכל. המרק החם שהגישו בנות המשפחה השכיח את הכפור ששרר באותו זמן בחוץ. השולחן היה עמוס בכל טוב: ריבות וממרחים תוצרת בית, סלטי ירקות, חאצ'פורי וצאצ'וקי, שהן לביבות בצק קטנות עם מוצרלה ועלי מנטה בעלות ניחוח מעקצץ. "ג'אגימארג'וט!", צעקו כולם כשהשיקו לחיים את כוסיות הוודקה. המון וודקה. המשקה הלאומי של גאורגיה הוא דווקא הצ'אצ'ה, ברנדי חזק וצלול העשוי מדורכאות (שאריות הענבים שנותרות לאחר פעולת הדריכה), באחוז אלכוהול כל כך גבוה, שאם לגמת שתי כוסות מומלץ לא לעשן לידך כל הערב. ואולם, אזור הקווקז הגבוה אינו מאפשר גידול גפנים וכך הפכה הוודקה למשקה המועדף בסוואנטי. לאחר הארוחה הרגשתי כבד ועייף. השארתי מאחור את השמחה ואת הצחוק הרם של הסובבים המבושמים ושמתי פעמיי אל החדר. בדרכי חזרה, הצצתי בגינה הקטנה כדי לוודא שהתפלץ עם קולר הניטים הלך כבר לישון. כשראיתי שהדרך בטוחה נתתי מבט קטן מעלה. שמים מכוסי כוכבים כיסו את הכפר כמו שמיכה מפוארת, ושביל החלב בלט בהם כמו יהלום מנצנץ. בחדר, התכסיתי בשמיכה העבה והשמעתי מן קול כזה דבילי, ששמור רק למצבים כאלה של התכרבלות לאחר קור עז. נתתי עוד מבט אחרון בכוכבים דרך זגוגית החלון ושקעתי בשינה עמוקה.

התעוררתי לפתע. החדר היה מואר באור כחלחל רך של לפנות בוקר, ובחוץ נשמעה מהומת אלוהים. הצצתי מבעד לחלון וראיתי את ואלרי, השכן של משפחת ראטייני, נאבק בפרות בניסיון להוציא אותן מהחצר אל המרעה הפתוח. יצאתי מהחדר, עטוף מכף רגל ועד ראש מחמת הקור העז, בעוד ואלרי לבש מכנסי עבודה וז'קט טרנינג פשוט. הוא עודד את הפרות לצאת ואז סימן לי עם ידו בתנועות מהירות, כמו אומר לי: "נו, עצלן, תצטרף כבר למלאכה". רצתי אחרי הפרות גם אני, תוך שאני כמעט מחליק באדמה המכוסה בגלליהן. כך ליוויתי את החבורה כמאסף אל המרעה שמעל הכפר. ואלרי והעדר נעלמו מאחורי אחד מעיקולי השביל ואני נותרתי עייף, נשען בידיי על ברכיי, מסדיר את נשימתי האסתמטית מההליכה בגובה כזה. לפתע, בעוד אני מרים ראשי כדי לשאוף אוויר צלול מלוא הריאות, נחשף מולי מחזה מרהיב – הר השחארה, במלוא כוחו ויופיו, נקי מענן וחף מביישנות. פסגתו היתה מכוסה בשלג צחור שהבהיק באור ראשון של בוקר. אחר כך סיפרו לי שההר "מביט" לעתים נדירות ביותר והמקומיים מאמינים שמדובר בסימן של מזל טוב. מלא התרגשות פסעתי חזרה אל הבית. חשבתי לעצמי שנורא קל להתאהב ביופי הפראי הזה וברומנטיקה של המגורים בכפר המבודד כל כך. כן, בלי פייסבוק, אייפון, מכוניות רועשות או עבודה מייאשת מול מסך המחשב במשרד. ואולם, הרומנטיקה הזו היא בעיני המבקר בלבד – חמש דקות עם ואלרי הספיקו לי כדי להבין עד כמה קשה העבודה בסביבה לא סלחנית כמו זו. מהבוקר עד הערב הסוואנים עובדים בשדה, בחליבה, בבישול ובניקיון. על זמן פנוי או תחביבים כמעט אין מה לדבר. נכנסתי לגינה, ובעוד אני שקוע במחשבות פילוסופיות הופיע התפלץ, הניטים על צווארו וסנטרו נוטף דם בשר שאכל רגע קודם לכן. הוא הסתכל עליי במבט מקפיא ופסע לעברי. לברוח לא כדאי, חשבתי לעצמי. ירדתי לגובה שלו, הושטתי את כף היד הפוכה לפנים ונזכרתי שאסור "להסתכל לו בעיניים", אז פשוט עצמתי אותן. לפתע הרגשתי משהו קר נוגע בכף ידי. פתחתי את עיניי. השעיר חיכך בי את אפו והחל ללקק את ידי. הזזתי את ידי וליטפתי את חוטמו בעדינות. לפתע התהפך התפלץ על גבו, וכאחרון הפודלים ביקש שאלטף את בטנו. פתאום הוא לא נראה כל כך מפחיד. למען האמת, הוא היה דווקא די מתוק. באופק, חזרו עננים לכסות את הר השחארה עד לפעם הבאה שיחליט להציץ ממחבואו.

הקור ששרר בערב האחרון שלנו אצל משפחת ראטייני הזכיר לי שהחורף מגיע בקרוב ושהכפרים של אושגולי שוב יתכסו תחת מעטה שלג כבד וינותקו מהעולם לתקופה ארוכה. למחרת היינו אמורים לעזוב את ארץ הסוואנטי, לרדת חזרה אל עיר הקיט בתומי (Batumi) שלחוף הים השחור ומשם להמריא חזרה לארץ. לבשתי מעיל, כובע צמר וגטקס לא סקסי בעליל, ובניגוד לכל היגיון יצאתי אל הקור המקפיא שבחוץ. הבטתי שוב בשמיכת הכוכבים שעטפה את הכפר, בגינת התבלין הקטנה ובכלב ששכב מכורבל בפינה. ריצוד של אור מבית משפחת ראטייני משך את תשומת לבי והביא אותי להציץ פנימה דרך החלון. בתוך הבית ראיתי חבורת ילדים צעירה צופה בריכוז רב בתכנית ילדים רוסית. מאחור ישבה צאיילה, אם המשפחה, ואכלה מרק בשולחן המשפחה הפינתי, לאורה הכתום של עששית ישנה. האור הכחול מהטלוויזיה ואורה החם של העששית התערבבו על משטח השולחן ובתוך נוזל המרק בריקוד יפה של אור וצבע, ופתאום, לרגע אחד, נראה היה כאילו הישן והחדש, זה שנמצא וזה שעוד רגע ייעלם, חיים ביחד בשלווה.