קסם מעשי: The Magic Whip החדש של בלר עושה את העבודה

האלבום החדש של בלר הוא אמנם לא הקאמבק הענק שהעולם ציפה לו, אבל זה לא הופך אותו למוצלח ומהנה פחות

לא מדהים זה גם סבבה. בלר
לא מדהים זה גם סבבה. בלר
28 באפריל 2015

הרים של פסולת תרבותית הם תופעת הלוואי הראשונה של ערוצי טלוויזיה שעוברים לשדר 24 שעות ביממה. מהבחינה הזו אין שום דבר רע באופן שבו בלר בחרה להתנהל בשנים האחרונות – לא בדיוק מתה, אבל גם לא ממש פעילה. כמו ערוץ המשדר שקופית שאומרת "תכף נשוב (כשיהיה לנו מה להגיד)", בלר המשיכה ללוות את חיינו בעיקר באמצעות הארכיון המפואר שלה: סרט תיעודי יפה, מדי פעם מבזק מיוחד ליום התקליט בדמות שיר חדש וכמות הופעות חיות "אחרונות" גדולה יותר מכמות ההופעות שכוורת נתנה כל הקריירה. והנה פתאום היא חוזרת באלבום חדש, ראשון מזה 12 שנים, בדיוק משך הזמן שבו הוציאה הלהקה את כל השבעה שלפניו, והתחושה היא שככה בדיוק זה אמור לעבוד. למה לא כל הלהקות מתאחדות רק כשיש להן מה להגיד?

הסיטואציה הייחודית של להקה שמופיעה כל הזמן אבל בלי האמביציה הצעירה להוציא את התקליט שישנה את העולם מיתרגמת לאלבום קצת משונה. המשקל הסגולי של השירים נמוך, אבל הם מבוצעים באנרגיה גדולה של להקה שרגילה לנגן יחד ונהנית מזה מאוד. אין שום פזמון שיצטרף לאוסף הקלאסיקות, בין "Tender" ל"Out of Time", אבל תחושת הכיף של פגישת מחזור שיכורה במידה, דואגת שזה לא ממש יבאס. לפני הכל, "The Magic Whip" מזכיר לנו שבלר היא לא רק הרכב הליווי של דיימון אלברן – שבחר הפעם לעטוף את השירים שלו בגיטרות אנגליות במקום בהיפ הופ מצויר – אלא ריבוע שווה צלעות.

הקשיבו לחצי הדקה הראשונה של האלבום, לפתיחה המקפצת של "Lonesome Street" – עוד לפני שהשירה נכנסת, ברור ללא צל של ספק שאלה הם ולא שום להקה אחרת. נגינת הגיטרה העצבנית של גראהם קוקסון, עם הנגיעות הג'אזיות והקישוטים הממזריים, נשמעת יותר מאי פעם כרכיב קריטי בצליל של בלר. כשקוקסון מוסיף לשירים הערות שוליים בקול מתריס, התחושה היא של בן אובד שחזר הביתה. כשהוא צולל אל תוך הפדאלים ב"Thought I was a Spaceman" הפסיכדלי והנפלא, מתחשק לבכות. גם "Pyonyang", שנכתב בעקבות ביקור של אלברן בבירתה של צפון קוריאה, זורח בזכות הניגוד בין מצפון פוליטי ישר לגיטרה המזייפת של קוקסון שקצת נבוכה מכל הסנטימנטליות הזו. בס נוזלי של גיטרה נטולת סריגים, זו הפעם הראשונה שאני שומע את אלכס ג'יימס מנגן על כזו, הופך אותו במפתיע גם לבלדה אייטיזית שקל לדמיין את דיוויד ביירן כותב ושר.

שעוּן על תמה אסייתית שלא לגמרי ברורה לאיש מלבדם, "The Magic Whip" הוא לא הקאמבק הענק – כפי שהוא מוצג בעיתונים מסוימים – אבל הוא אלבום מוצלח ומהנה באופן בלתי מחייב, והוא יעבוד מצוין בהופעות חיות. לפחות לטעמו של המעריץ שלבר מצווה ביקש וגם קיבל את "Parklife". ילידי שנות ה־80 יאמצו אותו בחום מעורב בנוסטלגיה. ילידי שנות ה־90 יקשיבו לו כאל פרויקט צד מוזר של האיש ההוא מהגורילאז.

 

השורה התחתונה: סיבוב הופעות חדש של אואזיס הוא הרי רק עניין של זמן

8/10