זאת מסעדה שכונתית מוצלחת. כל עוד לא מתפרעים בה כמונו

זאת הייתה קומדיה של טעויות שבסופה מצאנו את עצמנו ביפו. באמת שאין טעם להצביע על אשמים, או לחפש שעיר לעזאזל, בעיקר כי לכולם ברור שיצאתי דביל. מי היה מאמין שכשאתה מזמין מקום למסעדה, לא מספיק למלא את פרטי ההזמנה אלא גם ממש חייבים ללחוץ על send. הנחמה היחידה הייתה שכל זה התרחש מספיק מוקדם כדי למצוא תחליף ראוי. חיפשנו איטלקי, חיפשנו לשבת בחוץ, חיפשנו… על מי אנחנו עובדים, זו תל אביב וקיץ עכשיו. חיפשנו מקום סבבה שיהיה בו שולחן פנוי בהתראה של שעתיים. למרבה ההפתעה מצאנו כמה. התווכחנו, התלבטנו ובסוף הגענו לג'מה.

כלומר, ניסינו להגיע. כידוע, אוגוסט הוא שיא תקופת נדידת משפחתם התיירותיים, ואין מקום שמושך אותם יותר מכיכר השעון ביפו. בכל ערב, בחל משעת השקיעה, עשרות להקות של תיירים, כל אחת במדים הרשמיים שלה (צרפתים: שמלות וחולצות צווארון, אמריקאים: שורטס וטנק טופס, בריטים: שורט, טנק טופס ופרצוף אדום מהשמש), בדרכם לאזורי ההאכלה בשוק הפשפשים, מבצעות תרגילים אקרובטים מרהיבים ברחבי הכיכר: חציית כבישים הלוך חזור, בשום אופן לא במעברי חציה ויצירה משותפת של אסון תעבורתי בקנה מידה תנ"כי.

ג'מה מתחילה בנקודה פתיחה בעייתית בגלל המיקום. אי אפשר להכחיש את בעיית המיצוב הקלה כשאתה "המסעדה ברחוב תרצה שהיא לא OCD", אבל ברגע שאתה מגיע לכניסה של ג'מה, אתה מבין שהמיקום הוא היתרון הגדול שלה. המדרחוב הצר, שהוא חלק שמסתעף ממתחם נגה, נראה כאילו בנו אותו בשביל בדיוק למטרת מסעדה איטלקית עם ישיבה בחוץ. יש רוח (טוב, יש שמונה מאווררי ענק, אבל אנחנו לא קטנוניים), שולחנות לא צפופים שפזורים מסביב, מלא אנשים מחוייכים, כמעט כולם תיירים. ובאים אנשים עם כלבים שיושבים מתחת לשולחן. ופתאום הקונספט של "טרטוריה יפואית" שכתוב על החלון, לא מרגיש כל כך מופרך.

באנו עם קרייבינג מהבית, ולכן התחלנו קודם כל עם בוראטה. כאן היא מגיעה על פוקצ'ת שום עם גבינת פקורינו, סלסת עגבניות מתחת לבוראטה וסלסה ורדה מעליה. הבשורות המבאסות הן שהבוראטה הייתה קשה. כל הרעיון של הבוראטה הוא גבינת מוצרלה עם כיס שבתוכו יש שמנת. כשאתה חותך את המוצרלה השמנת צריכה להישפך החוצה במרקם של רוטב בשמל. זה לא קרה פה, השמנת התקשתה והתמצקה. הבשורות הטובות הן שלמרות הכשל הטכני, עדיין היה כאן ביס כיפי. הפוקצ'ה עצמה הייתה מאוד מוצלחת, והשום ביחד עם הפקורינו נתנו לבצק מכות מלח נעימות. גם סלסת העגבניות עשתה את העבודה, והחומציות שלה שברה את הכבדות של השמנת המוצקה, אבל הכוכבת הגדולה פה הייתה הסלסה ורדה. המוצרלה והשמנת היו פשוט בסיס נהדר כדי לקבל את הטעמים הירוקים העזים שלה.

המשכנו עם מנה מתפריט הספיישל, תאנים מקורמלות עם גבינת סטרקינו על אחו בלנקו. יש כאן לא מנה אחת טובה, אלא שתיים, רק שלמרבה הצער אין שום קשר בינהן. יש פה קודם כל מנה טובה של תאנים וגבינה, זה לגמרי יושב בול. המתיקות של התאנים דומיננטית אבל הסטרקינו החמצמצה נותנת פייט לאורך כל הדרך – והאחו בלנקו לא תורם שום דבר לאירוע הזה. אבל, וזה אבל גדול ומצוין, אחרי שסיימנו את התאנים והגבינה התברר שבפני עצמו, האחו בלנקו ממש מוצלח. עדין, מלא בטעמי שום ושקדים. כאילו מישהו לקחת ממרח סקורדילה ואמר, בואו נעשה מזה גספצ'ו ממש טוב. ועשה. ועדיין, מה שתי המנות האלו עשו יחד? לא ברור.

באגף הפיצות שוב התפתנו ללכת על ספיישל. האם יפתיע לגלות שגם כאן נבחרה מנה עם תאנים? האם יש לנו בעיית שליטה עצמית וחיבה מוגזמת לתאנים? האם יש למישהו עוד שאלות רטוריות על תאנים? יופי, אז בואו נדבר על זה שהיינו צריכים לדעת מראש שיש כאן הגזמה. גם שלנו, אבל בעיקר של הפיצה. התיאור שלה הוא "רוסטביף ביתי, בצל ירוק, מוצרלה טרייה קרועה, תאנים, בלסמי מצומצם, אורוגולה וצ'ילי אדום". והלוואי שזה לא היה ציטוט מדוייק, כי אז אולי לא הייתי יושב עכשיו מול המחשב מנסה להבין מה בדיוק חשבתי לעצמי שהזמנתי את זה.

זה כנראה לא יפתיע אתכם, אבל זה מופרך כמו שזה נשמע. וזה ממש חבל, כי אחרי עבודת עיצוב לא פשוטה – כשאתה, תרתי משמע, מוריד את הקשקושים המיותרים – זאת פיצה מפתיעה לטובה. ויש מצב שאם הבצק היה מוגש רק עם המוצרלה, הרוסטביף ועשירית מכמות הארוגולה זאת הייתה פיצה שווה, אפילו עם איזה טייק מעניין ומוצלח על סנדוויץ סטייק ומוצרלה. אבל כל הכיפיות הזו נעלמה תחת ערמות עלים ירוקים ועוד יותר מזה, כמות תאנים הרבה יותר מידי נדיבה שהשתלטה על הכל. כלומר כמעט על הכל, כי אין פרי בעולם שיעצור כמויות מופרזות של רוטב בלסמי איכותי, מלהשתלט על העניינים.

מכאן המשכנו אל הניוקי – עם נתחי שייטל, פטריות, ברוקולי ברוטב חמאה סלסה ורדה. הניוקי עצמם היו מצויינים. הם היו רכים ואווריריים אבל לא נשברו כשניסית לקחת אותם ונמסו על הלשון בעדינות. שאר המרכיבים בצלחת, למרבה הצער, לא שיתפו פעולה עם החגיגה הזו. נתחי השייטל היו סתמיים כמו הביאנלה של כרמיאל (עזבו, ונדטה אישית שלי), הברוקולי היה ברוקולי (שזה בסדר, אבל מרגש כמו אייטם רכילות על עודד מנשה), והסלסה ורדה, שהמלצר הזהיר מראש שהיא רוטב עם טעם חזק של עשבים, התגלה כרוטב עם טעם חזק מאוד של עשבים ואדמה.

ואז הגיעה הקרבונרה, וכל מה שקרה קודם נשכח. זאת מנה אדירה תמיד, וכאן עושים אותה בלי שום התחכמות ובדיוק מירבי, כמו שצריך. איטריות לינגוויני, אומנם לא עבודת יד אבל ביבוא מאיטליה, משובצות בכמות נדיבה של פיסות בייקון, והכל עטוף בשמיכת קרבונרה עשירה, שמנונית ומושחתת שמחליקה בגרון בנעימות אין סופית. ללקק את הצלחת, מסתבר, הוא לא ביטוי ציורי.

העובדה שאחרי הקרבונרה, מנה באמת מצויינת אבל עשירה כמו ג'ף בזוס, בכלל לקחנו קינוחים היא סוג של חרפה, אבל שום השפלה פומבית לא תעמוד ביננו לבין הקינוחים שלנו. ובמקרה של הטרופי מנגו, זאת הייתה טעות. בתפריט כתוב "בסיס קראמבל, קרם מנגו עשיר ושכבות טורט וניל". אין לי מושג על מה הם מדברים. החוויה שלנו כללה משהו שהרגיש כמו עוגת ספוג לא מאוד טובה עטופה במשהו שהזכיר ארטיק מנגו יותר מאשר מנגו-מנגו.

הכנאפה ריקוטה פיסטוק הייתה עוד חווית השלם שגדול מכלל מרכיביו. הכנאפה עצמה הייתה אחלה. אפילו אחלה חמודה. לא מתוקה מידי, לא עשירה מידי. כנאפה. בפני עצמה היא היתה עוברת לגמרי. הבחירה לשים עליה כמויות לא קטנות של קרם פיסטוק לא מאוד ברורה. גם אם היה לאירוע פוטנציאל, משהו ביחסים ובכמויות לא הסתדר.

וזה חבל, כי למרות שג'מה לא תיכנס כנראה לרשימת חמש האיטלקיות הטובות בתל אביב, היא לגמרי מקום מוצלח להעביר בו ערב קייצי. מסעדת מיד-ריינג' מהוקצעת, עם שירות יעיל וחברי מהסוג שכל כך חסרות כאן. מקום שבו אפשר לאכול מנות איטלקיות פשוטות שמבוצעות היטב, ולצאת עם VFM מצוין ובלי נפילות, בעיקר אם נמנעים מהרפתקאות שמראש נשמעות מוגזמות. ומכיכר השעון.

★★★✯ 3.5 כוכבים

ג'מה, תרצה 14, ראשון-שבת 23:30-12:00

תאנים וגבינה 42
בורטה 68
פיצה רוסטביף 76
לינגוויניקרבונרה 84
ניוקי פילה בקר 88
טרופי מנגו 48
כנאפה ריקוטה 48