שברים שלמים: האבולוציה של טייני פינגרז היא רכבת הרים אמוציונלית

ג'וני מיטשל אמרה לא פעם שמוזיקה היא כמו ארכיטקטורה נוזלית: זרמים, צבעים ואלמנטים המתלכדים בעדינות וברגישות יוצאת דופן לכלל צורה או רעיון, לעתים לא קונבנציונליים, הנשענים על יסודות איתנים. טייני פינגרז מספקים את אחת ההוכחות הטובות ביותר לטענה של מיטשל: מעטים ההרכבים שמצרפים כל הרבה ז'אנרים ורעיונות מכל קצוות הסקאלה לסאונד המאחד מאזיני גראנג', רוק אקספרימנטלי ודאבסטפ.

האלבום החמישי של האצבעות הקטנות, "The Fall", מעלה מושג נוסף שנקשר ב־DNA של ההרכב: אבולוציה. מוזיקה, כמו כל אורגניזם, צריכה להתפתח ולהשתנות לצורך המשך קיומה ביקום. ארבעת אלבומי האולפן הקודמים של ההרכב, שיצאו בפרק זמן של פחות משנתיים, היו מכלול של התנגשויות חוצות קונבנציות והציגו פוטנציאל נפיץ. אך בניגוד להופעות האנרגטיות של ההרכב, האלבומים היו מעט מפוספסים והסתכמו לרוב באוסף ג'אמים דחוסים ובשלב מסוים אף מעיקים. "The Fall" לעומת זאת הוא מושא של שינויים מצטברים. אלבום עם סאונד פחות חנוק ויותר דינמי שמבקש לגשת אליו לא רק במונחים טכניים של נגינה וירטואוזית, אלא בעיקר כרכבת הרים אמוציונלית – עליות ומורדות של רגשות מודרניים ומצבי רוח קיצוניים המשתנים לאורכו.

קטע הנושא הפותח את האלבום הוא רייב סכיזופרני שצובר מומנטום רק כדי להישבר במעבר ל"Eyes of Gold" ול"Traveller Soul", המעניקים את הבמה לחטיבת הקצב המסיבית של ההרכב. "Drops" מתחיל צלילה עמוקה לתחתית האוקיינוס והנשמה, כמו חבל דק שנע על קו העימות בין רוגע לחרדה, בין הפסנתר העדין של נמרוד בר לגיטרות המתעתעות של אורן בן דוד.

הקטע "Nine of Swords", על שם קלף טארוט המסמל חרדה, כישלון והשלמה עם הייאוש, הוא מעין פסקול של מותחן אימה פסיכולוגי. ההרכב גם לא מפחד לבחון את החומרים הקודמים שלו מזווית חדשה: "Dispatcher" נכלל עוד באלבומם הקודם – "We are being Held by the Dispatcher", שהוקלט כולו ביום אחד. האינטואיטיביות והחספוס שאפיינו את הקטע בגלגול הקודם, מתחלפים לרגע של זן באורך כמעט שמונה דקות שממשיך לצלול עמוק, רק כדי להמריא לרקיע עם "Music for the Sun". מהקטעים היפים ביותר שניפק ההרכב עד כה.

טייני פינגרז יצרו תמיד את האנומליה המוזיקלית שלהם משברי מקצבים וממלודיות מפורקות, אבל "The Fall" אינו אוסף שברים אלא שלם שגדול בהרבה מסך חלקיו. זו מטמורפוזה שמניעה את המאזין מתחילתו ועד וסופו כמו בתהליך מדיטטיבי, ביצירה צלולה ונגישה, ללא התפשרות על האסתטיקה המורכבת שלה. האלבום אמנם תובע גם לא מעט סבלנות מהמאזין, אבל ארכיטקטורה נוזלית הרי דורשת מעט אורך רוח לפני שהיא מתגלה במלוא הדרה.

השורה התחתונה: תנו לאצבעות ללכת במקומכם