אחת הקומדיות המרעננות והמגניבות של השנים האחרונות – שבה למסך. "החיים הם תקופה קשה", הסדרה שנבנתה סביב חנוך דאום ורשמה הצלחה לא רעה בסיבוב הקודם, עלתה אמש עם העונה השנייה – כמעט שנתיים אחרי הפעם הקודמת. דאום, יחד עם הכותבים אדר מירום ועמרי עמית, מגייסים את החבורה מחדש – אבל זה בהחלט מרגיש אחרת. גם העונה הקודמת התנהלה סביב הפיל בחדר שנקרא 7 באוקטובר. צילומי הסדרה החלו לפני הטבח, נקטעו בעקבותיו וחודשו בהמשך – כשכמובן הכל הרגיש ונראה אחרת. גם בפרקים עצמם ראינו לא מעט התייחסויות לטבח דרך הכתיבה, אבל בסך הכל זו הייתה סדרה שלא ממש נגעה בפצעים. הפעם, אולי ממרחק הזמן (אוטוטו שלוש שנים), דאום מרשה לעצמו קצת יותר להתקרב – וגם לפרוק.
>> בחזרה לבית (לא) ספר: 29 הסדרות הכי טובות שעולות בחודש ספטמבר

הפרק הראשון, ששודר אתמול, היה הצהרת כוונות לא קטנה. זה פרק שלקח את אחד המוסדות הכי מקודשים שהיו סביב 7 באוקטובר – ביקורי אנשי התרבות אצל פצועי צה"ל. אותו טקס מבורך (בלי ציניות) שבו אנשים מוכשרים מכל מיני סוגים הגיעו לפגוש את החיילים שהקריבו את עצמם, כדי לשיר או להצחיק או סתם לכבד בנוכחותם, ולספק להם רגע של אור בתוך החושך. דאום בעצמו היה חלק מלא מעט יוזמות מבורכות שכאלה, ואולי בגלל זה הוא גם מרשה לעצמו לשים עליהן את הפילטר של הצחוק. גם בעזרת פצועי צה"ל אמיתיים שמשתתפים בפרק כשחקנים, הוא מצליח לפנצ'ר – לטעמי, בצורה מוצלחת – את המבוכה הגדולה שיש סביב האירוע הזה. מהרצון לעזור, שבדרך כלל מיתרגם לגימיקים זולים, דרך "תחרות הסלבס" שנוצרה שם בין מפורסמים שונים על מי יותר מקריב ולפיכך טוב יותר, ועד לשאלה עתיקת היומין – מה לעזאזל אומרים במצב כזה? מה כבר אפשר להגיד למישהו שעבר כזו תופת?

המודל ש"החיים הם תקופה קשה" מציעה הוא, בפשטות, לצחוק על זה. בדיחות הקרש האידיוטיות שדאום זורק בתחילת הפרק ומרגישות כמו בדיחות אבא, לאט לאט הופכות לתהליך תרפויטי עבור כולם – גם עבור המבקרים הנבוכים וגם עבור המבוקרים. החומות יורדות כתוצאה מההומור השחור, ואולי גם עוזרות לכולם להתמודד עם הפציעות – שחלקן ילוו אותם כל חייהם. ואי אפשר שלא להיזכר בפעם הקודמת שבה דאום ניסה להפגיש טרגדיות עם הומור – וזה קרה ב"טאבו", סדרת הדוקו-ריאליטי קצרת הימים ששודרה בתאגיד, שהפגישה את דאום עם חולים סופניים, אלמנים ואלמנות, עיוורים ולקויי ראייה – וניסתה לצחוק על זה. אבל חייבים להודות שהסדרה ההיא, כפי שכתבתי כאן אז, הרגישה קרינג'. הפעם זה לא מרגיש ככה.

מה השתנה? אולי הכתיבה המיוחדת של מירום ועמית, אולי 7 באוקטובר שקצת הוריד את הציניות של כולנו. ואולי גם דאום למד משהו מהטעות שלו בסדרה הישנה של כאן 11. כשהכותרת שלך היא "טאבו", ואתה בא מראש כדי "לנפץ פרות קדושות" ו"לצחוק על מה שאסור" – אתה הופך את כל האירוע לרציני מדי. בפרק ששודר אתמול, דאום לא מתיימר לעשות את זה – אלא לעשות את מה שהסדרה עשתה כל הזמן: לספר בדיחות טובות ופשוטות על החיים. זה לא היה מפגן סאטירי נוקב – זה היה הרבה יותר קרוב, ויסלחו לי אלוהי הקומדיה על ההשוואה, ל"תוכנית על כלום" של סיינפלד. ודווקא כשאתה מגיע לסדרה מתוך הבנה שאין כאן איזו מטרת על נשגבת, אלא סתם רצון לצחוק ולהצחיק עם סיטואציות מהחיים של כולנו, גם החומות שלנו כצופים יורדות – וטוב שכך. כי בפרק היו לא מעט רגעים מצחיקים באמת (כאוהד של הפועל ירושלים, מאוד חיבבתי את הרפרנסים לעונת האליפות ההיא ב-2015), ואולי דווקא מה שהצחיק היה העובדה שאפשר היה סוף סוף לשחרר. כנראה שמרחק הזמן הוא שאפשר לנו קצת להתנתק מהטראומה המדממת ההיא (רגע לפני מערכת בחירות שתחזיר אותנו שוב לשם, מכל הצדדים), ולרגע יכולנו שוב להסתכל על זה מהצד. ולראות מה מצחיק בזה.

העונה הזאת של "החיים הם תקופה קשה" מגיעה באווירה שונה מהקודמת – גם בגלל האטמוספירה. היא נכנסת לתקופה פוליטית מאוד, של מערכת בחירות סוערת ויצרית. ואולי דווקא בתוך התקופה הזו, טוב שדאום מצליח להרים דגל שפוי. בדיוק כמו בעונה הקודמת, דאום יתייחס לפוליטיקה ולטראומות ולנוער הגבעות, אבל הוא יעשה את זה בדרך שלו. והוא בעיקר יצחק עלינו, לא כימנים או שמאלנים, אלא פשוט כבני אדם. ובתוך התקופה התהומית שאנחנו עוברים, ושכנראה עוד נעבור עד סוף אוקטובר, זה בהחלט משב רוח מרענן.