בלואי: אחד הסיטקומים הטובים בכל הזמנים במסווה של סדרת ילדים

בפרק ה-24 בעונה השנייה של "בלואי", שמציגה את חייה של משפחת כלבלבים, האבא בנדיט והאמא צ'ילי מנסים להרכיב רהיט שקנו מחנות סטייל "איקאה", בזמן שהבנות בלואי ובינגו משחזרות את כל התהליך האבולוציוני שהתרחש על כדור הארץ, סתם ככה כבדרך אגב. צ'ילי מנסה לשכנע את בנדיט לעקוב אחרי דף ההוראות, בהנחיית כלב מצויר קטן, ואז בנדיט פולט זהב קומי שמנפץ את הקיר הרביעי: "אני לא הולך לקבל עצות מכלב מצויר!".

לכאורה, מדובר בסדרת ילדים. היא לגמרי מצוירת ככה, באנימציה קופצנית אך נעימה (בניגוד להתקף האפילפסיה המתמשך שהוא בערך כל שאר סדרות הילדים/נוער), ומתרחשת בגרסה פיקטיבית של בריסביין, אוסטרליה, עיר בה כולם הם בעצם כלבים מזנים שונים. הסדרה מתמקדת במשפחת הילר, בלואי בת ה-6, בינגו בת ה-4, צ'ילי האמא השקולה והכוכב האמיתי של הסדרה – אבא בנדיט. קל במבט ראשון לפטור אותה כ"משהו לתקוע איתו את הילדים מול המסך בלי שזה יעשה יותר מדי נזק", אבל מבט מעמיק יותר יגלה יצירה מורכבת וחכמה בהרבה, כזו שמצליחה לספר נרטיבים שידברו לכל אדם (גם לא-הורים), ובכל גיל, ואיכשהו להישאר בגובה העיניים של כולם. ממש כמו בסרטים היותר מושלמים של "פיקסאר".

רק מה? הם עושים את זה בפרקים של 7 דקות. תוך זמן שלא מספיק להכנת ביצה קשה ראויה, "בלואי" לוקחת נושא ומפרקת אותו לגורמים של התכל'ס, כי אין לה זמן להתעסק בשטויות. לפעמים היא קורעת מצחוק, לפעמים היא קורעת את הלב ולפעמים היא מרגשת עד דמעות עם תובנות עמוקות על החוויה האנושית (תשאלו את מי שצפה בפרקים "מחנה" או "סבא").

היא לא מתביישת לחטט בנושאים כואבים – ב"בית וגינה", למשל, המשפחה הולכת לחנות לכלי בית כי "הבית מתפרק". הילדים הצופים בסדרה מקבלים סיפור חמוד על קנאה ו"פתיחת עיניים", בעוד ההורים מקבלים לפנים סיפור על גירושים. ב"גלידה" בלואי ובינגו מנסות להתחלק אחת בגלידה של השנייה מבלי "לצאת פראייריות", צופים בוגרים יותר יראו סיפור על קרבות ירושה כשכרגיל, בנדיט יסגור הכל עם סרט פפיון מצלופן. "פבלובה" הוא אחד הפרקים המצחיקים אי פעם, של כל סדרת טלוויזיה, עם טיימינג קומי מושלם ששמור רק לענקים כמו מונטי פייתון. כן, עד כדי כך (וזה אפילו יותר מצחיק כשמתרגמים את השטויות שבנדיט פולט בתור שף צרפתי).

מאז עלייתה לאוויר ב-2018, הסדרה האוסטרלית החלה לפלס את דרכה כבולדוזר הישר אל עבר המיינסטרים. דמותו של האב בנדיט – בגילומו של זמר האינדי-רוק האוסטרלי דיוויד מקורמק (ואליעזר ווייס בגרסה הישראלית, שלגמרי לא מפספס ביט) – כבר תופס מעמד של גיבור תרבות של ממש, הוא התברג די מהר ברשימות "האבות הטלוויזיונים האהובים בכל הזמנים", ואבות מסביב לעולם לוקחים רשמים מכל "שיעור", או מתלוננים על הרף הגבוה שהוא מציב. בקיצור – אם לחזור לפאנץ' המושלם ממקודם – הם מקבלים עצות מכלב מצויר.

היא עדיין לא סיימה את עונתה השלישית (ויש כ-50 פרקים בכל עונה), אך זה כבר הספיק כדי ש"בלואי" תקצור שבחים מסביב לעולם תוך כדי שהיא שוברת שיאי סטרימינג. ביניהם, מגזין ה"רולינג סטון" בחר בה כאחד מ-100 הסיטקומים הגדולים בכל הזמנים. ג'ימי פאלון אמר לכוכבי הסדרה כשהגיעו להתארח אצלו שמדובר "בסדרה הכי טובה בטלוויזיה כרגע" וכוכבי ענק כמו לין מנואל-מירנדה ונטלי פורטמן עומדים בתור בשביל תפקידון בסדרה.

ג'ו ברום – יוצר הסדרה ואב לשתי בנות בעצמו – סיפר כי כאשר פיתח את הסדרה, הוא רצה לשים דגש על כמה חשוב לשחק עם הילדים ב"כאילו" (משחקי דמיון). בנדיט הוא ההתגלמות של זה – לא משנה כמה הוא ייפצע או ייפגע בדרך (זה תמיד יהיה קורע, אגב) – הוא איתם במשחק עד הסוף. צ'ילי (מלאני זנאטי בגרסה האוסטרלית ומאיה מיטלפונקט בעברית – שנועצות את התפקיד בנונשלנטיות) היא המתונה יותר, היא יכולה "לזרום עם הגאג" אבל גם יודעת להוריד את העוגן כשצריך. האהבה לעולם ולטבע והסקרנות מלאת הפליאה בעיניהן של הבנות, יחד עם פסקול משובח (יש כבר שני אלבומים בחוץ והם לגמרי פסקול מצוין להעביר איתו נסיעות) – כל הקסם הזה יחד יוצר חוויה שלא מדברת רק להורים או ילדים, אלא אל כל בני האדם באשר הם.

יש המשווים אותה ל"פפה פיג", אבל פפה היא "רק" סדרת ילדים ממש מעולה, "בלואי" נמצאת בליגה אחרת, זו שבה משחקות סדרות כמו "סמוך על סול", "בוג'אק הורסמן" ואפילו "הסמויה" – כאלו שמיישרות את המבט למציאות ישר בלבן של העיניים. היא מספקת מבט מרענן, נבון ומלא בתקווה ואהבה לעולם שלנו ולבריותיו, וכשהיא ללא ספק הסדרה הכי מחממת ושובת לב על המרקע שלנו – נראה שהיא עושה את הצעדים הנכונים כדי להפוך אותו למקום טוב יותר.