הבליינים

סלפיש. איור: יובל רוביצ'ק
סלפיש. איור: יובל רוביצ'ק
25 ביולי 2018

 

לראשונה נתקלתי במלה המסקרנת הזו – "בליינים" – כשהייתי ילד, במספרה של מרדכי הרומני, בעודי מעלעל בגליונות "העולם הזה" שלא נמכרו באף חנות בשכונה, מנסה לגנוב הצצות ראשונות באותו חלק אנטומי מופלא ונסתר שנקרא ציצי, ושרק "העולם הזה" הכיר בקיומו –

שנים אחר כך לא יכולתי להביט בציצי בלי להיזכר ב"מנגנון החושך של בן גוריון", הכינוי שהעיתון העניק לשירותים החשאיים של ישראל, ושהיו על הכוונת של "העולם הזה" מיום היווסדו. הם עד כדי כך עיצבנו את השב"כ שהוא יזם עיתון מתחרה משלו, "רימון" שמו, גם הוא עם עירום ורכילות, רק עם תמיכה נלהבת בממשלה ובמערכת הבטחון; כך ששני העיתונים הראשונים במדינת ישראל שבהם אפשר היה לראות ציצי היו בעצם פרסומים בעד ונגד השירותים החשאיים – מה שנקרא, מדינה נורמלית –

וכך גם נחשפתי לראשונה, במספרה של מרדכי, לאותו חלק מסתורי באוכלוסיה שכמוהו לא היכרתי, הנקרא "בליינים". הם לא היו סתם אנשים שיוצאים לשתות ולאכול ולרקוד ריקודים לא צנועים. הם היו סוג של חסמב"ה, חוד החנית של ההנאה בעידן הצדקנות, אלה שהכירו לא רק משקאות אלכוהול אקזוטיים כמו וויסקי עם סודה וקוניאק צרפתי, לא רק מטעמים סופר־מתוחכמים כמו בייקון וצ'יזבורגר, אלא גם שלטטטו בתרבות העולם הגדול:

הם ראו הצגות בברודווי, התחככו בגדולי השאנסון הצרפתי, דיברו על ברגמן ופליני כאילו היו בחבר'ה שלהם – בקיצור, הם היו אסטרונאוטים אמיצים שחזרו מכוכב הלכת הרחוק הנקרא "העולם", והביאו משם שלל הנאות עמוקות ומפתות. אנשים שתחום מומחיותם היה "בילוי", קונספציה חדשה ומרתקת שכללה, חי נפשי, גם לא מעט ציצים. פלא שרציתי להיות כמוהם? גם נגד מנגנון החושך, גם בעד סקס, וגם אוכלים טוב – איפה ישנם עוד אנשים כמו הבליינים ההם? רק שחלפו כמה עשורים מאז,

וכל מושג הבליינות, כמו המושג "הנאה" כשלעצמו, עבר סוג של דמוקרטיזציה, שכמו הרבה דמוקרטיזציות הביא איתו סוג של שינמוך תרבותי שרק אנשים שנהנים יכולים להתעלם ממנו, והיום הם מפלגה. מה מפלגה, עדה. מה עדה, פסטיגל המוני לאנשים רעבים, רעבים לאוכל ורעבים למין ורעבים לסמים קלים ואלכוהול. פסטיגל חוצה עדות,

חוצה ג'נדר, מעמד כלכלי, השקפות פוליטיות – כל אדם ממוצע, כך נדמה, יכול להרשות לעצמו פעם בשבוע להיהפך ל"בליין". וזה לא אומר פעם בשבוע לצאת למסעדה; זה אומר פעם בשבוע להחליט שאתה מבלה, שמגיע לך לבלות, מגיע לך לזרוק מאחורי הגב את כל הדעות וכל המחשבות וכל נצנוצי הנוירונים בתוך המוח שהופכים אותך למשהו יחודי וחד פעמי בעולם, ופשוט ליהנות – ליהנות מעצם ההנאה.

שזה, לכאורה, מה שרצה דווקא השבועון שנסגר טרם זמנו, שבועון הציצים והרכילות מטעם הממשלה: עזבו הכל, יש אוכל. אם רק היה השב"כ ממשיך לממן את יצירת הפאר שלו, היא היתה היום במרכז החיים התרבותיים של מדינת ישראל. ועורכו הראשי היה מקבל את פרס ישראל לעיתונות, במקום להקדיש את שארית הקריירה שלו ליצירות מופת לילדים כמו סדרת "עוז יעוז" (עוז יעוז נגד החבלן המרקד, עוז יעוז נגד השליח הסיני), ו"תוכידס" (תוכידס משגע פילים, תוכידס מחשמל גנבים, ועוד ועוד. הבנאדם היה מפעל לא יאומן של הבל ציוני).

כשכל דבר שנחשב פעם ל"טוב" הפך להיות נראטיב שנוי במחלקות ומעורר מדון, מה רע בלהתרכז בדבר היחידי שבו איכות עדיין חשובה: אוכל, שתיה, ומין. הניתוק הזה, באופן מופלא, מצליח לחבר בין אנשים שכאשר הם לא "בליינים", הם מסוגלים להרוג אחד את השני.

ורק שאלה אחת נותרה: איך זה שאחרי כל פעם שהמוח נמחק בבליינות מוצלחת, אחרי כל פעם שאוכלים טוב ושותים טוב והבחור מהטלגראס מביא את החומר עד הבית, כולם חוזרים למחרת לאותן דעות, לאותן עמדות, לאותם פוסטים בפייס, שרק הולכים ומשחזרים את עצמם כל פעם בגירסה יותר ויותר אלימה? כנראה שהאוכל לא טעים מספיק. או שהסמים לא חזקים מספיק. או שאני לא מבין בבליינות.