מהפרידה של הבנד ועד החזרה של ספרינגסטין לדרכים, מהביטלס על הגג ועד בילי ג'ואל מעבר למסך הברזל: בעקבות הסרט על אואזיס, תשעה סרטים וסדרה אחת שמראים מה קורה כשהמוזיקה פוגשת את החיים
ראיתם את הסרט החדש של אואזיס? אם לא, לכו לראות. עכשיו. ואם כבר ראיתם ואתם מחפשים עוד סרטים באותו סגנון – הגעתם למקום הנכון. האיחוד של האחים גלאגר מזכיר כמה כוח יש להופעה, אבל גם כמה מהכוח הזה מגיע מכל מה שקורה מחוץ לבמה: הסיפורים מאחורי הקלעים, הריבים, החזרות והאנשים שמנסים לחזור לנגן יחד, כי כמו שחנן בן ארי כתב: ״אין סם כמו הופעות״. כן, ציטטנו את חנן בן ארי בכתבה על אואזיס ואנחנו ממש בסדר עם זה.
>> קין והבל של מנצ'סטר: הסרט של אואזיס ירגש גם את הציניקנים
אז זאת הרשימה שלנו הפעם: סרטים שבהם הבמה והחיים שסביבה מספרים סיפור משותף. לכן ״Stop Making Sense״ המושלם של טוקינג הדס, מופלא ככל שיהיה, נשאר בחוץ: הוא בונה עולם שלם מתוך ההופעה עצמה, ואנחנו מחפשים גם את הדלת לחדר ההלבשה. יש כאן פרידות, איחודים, פסטיבלים שיצאו משליטה, יותר מבוב דילן אחד וטיילור סוויפט אחת, שקיבלה אישור חריג להיכנס עם סדרה שלמה. חלק זמינים בלחיצת כפתור בישראל. בשביל אחרים צריך להשקיע קצת יותר בחיפוש, או לקפוץ לאוזן השלישית ולקנות DVD (ואם אתם מאלה שתמיד ״מסתדרים״, אתם כנראה לא צריכים מאיתנו הוראות איך להסתדר גם הפעם. אנחנו בטוח לא שופטים). חסר לכם סרט ברשימה? זה צפוי. תנו לנו את שלכם בתגובות בפייסבוק.
1. הוואלס האחרון: The Band (מרטין סקורסזה, 1978)
יש מסיבות פרידה מהעבודה עם בורקסים, ויש את מסיבת הפרידה של הבנד, שאליה הגיעו בוב דילן, ניל יאנג (עם קוקאין שנדפק לו מתחת לאף), ג'וני מיטשל, ואן מוריסון, מאדי ווטרס ואריק קלפטון. בחג ההודיה של 1976 התכנסה החבורה בווינטרלנד בסן פרנסיסקו, ומרטין סקורסזה היה שם כדי להפוך ערב חד פעמי למשהו שאפשר לראות שוב ושוב בלי להבין איך כל האנשים האלה נכנסו לאותו בניין. אבל מה שהופך את ״הוואלס האחרון״ לבחירה טבעית לרשימה הזאת הוא דווקא מה שקורה בין השירים: השיחות עם חברי הלהקה על הדרכים, ההתחלה, ההישרדות והעייפות המצטברת.
על הבמה נדמה שאפשר להמשיך ככה לנצח, מחוץ לה מתברר כמה עולה התחזוקה של הנצח הזה. רובי רוברטסון וחבריו מספרים על חיים שהמוזיקה נתנה להם, וגם על מה שהיא לקחה. סקורסזה עוטף את הכול בהדר כמעט מלכותי, אבל מצליח להשאיר בפנים גם זיעה וגעגוע.
2. תנו לי מחסה: הרולינג סטונס (אלברט ודייויס מייזלס ושרלוט זוורין, 1970)
יש הרבה תאריכים שנחשבים ליום שבו מתו הסיקסטיז רשמית. אחד מהם הוא ה-6 בדצמבר 1969, אז נהרג מרדית האנטר בידי אחד מאנשי האבטחה של פסטיבל אלטמונט, מבריוני ה״הלס איינג׳לס״, מלאכי הגיהנום. המצלמות של האחים מייזלס ושרלוט זוורין היו שם כדי ללוות את הרולינג סטונס בסיבוב האמריקאי של 1969, אחרי וודסטוק והקיץ של האהבה. המצלמות מתעדות להקה בשיאה, אבל גם את המרחק ההולך וגדל בין מי שמנהלים את המופע ובין מה שקורה ממש מתחת לאף שלהם.
זה סרט שמכריח אותנו להסתכל מעבר למוב של מיק ג'אגר. מישהו נורה למוות ממש מתחת לאף של מיק וקית׳, מי אחראי לזה? הרגעים הכי מצמררים בסרט מגיעים כשהסטונס רואים את החומרים שצולמו. אין כאן את הנחמה הרגילה של דוקו מוזיקלי, שבו מגיע הלהיט הגדול והכול מסתדר. המוזיקה ממשיכה, אבל האמונה שהופעת רוק היא בהכרח מקום של חופש, אחווה ואהבה כבר לא נשמעת אותו דבר. גם אחרי שהמסך מחשיך, היא לא חוזרת בקלות.
3. וודסטוק (מייקל וודלי, 1970)
הגדולה של הסרט של מייקל וודליי היא שהוא מבין שהאנשים שנכנסו לבוץ חשובים לא פחות מהאנשים שעלו לבמה. כן, יש ג'ימי הנדריקס, ג'ו קוקר וסנטנה, ויש מספיק מוזיקה כדי להזכיר למה אנחנו עדיין מדברים על סוף שבוע אחד ב-1969. אבל יש גם תושבים, מארגנים, פקקים, גשם וקהל שמנסה לברר איך חיים ביחד כשכל התוכניות כבר הלכו לעזאזל. אה, וסמים, כמעט שכחתי מהסמים. הדבר היחיד שהיה שם יותר מבוץ זה סמים. גוד טיימס.
מרוב חומר גלם, הסרט מוצג על מסכים מפוצלים שמחברים את הבמה לשטח ומייצרים תחושה של עולם שלם שמתרחש בעת ובעונה אחת. זאת הסיבה ש״וודסטוק״ הוא סרט גדול יותר מסך ההופעות הגדולות שיש בו. הוא מתעד קהילה זמנית שמנסה להפוך אידיאולוגיה לחיי יומיום. לפעמים זה יפה להפליא, לפעמים מגוחך, ובדרך כלל מלוכלך מאוד.
4. פסטיבל (מאריי לרנר, 1967)
אם ״וודסטוק״ הוא המיתולוגיה הגדולה, ״Festival״ מאפשר להתקרב לאנשים שכתבו חלק ממנה לפני שהתבקשו לייצג דור שלם. מאריי לרנר צילם בפסטיבל הפולק של ניופורט בשנים 1963 עד 1966, ואסף הופעות, שיחות ומפגשים שמגלים סצנה באמצע שינוי עמוק. בוב דילן נמצא כאן, כמובן, כולל הפעם המפורסמת שבה ניגן על גיטרה חשמלית והקהל עשה לו בוז (עד שפיט סיגר קרע את הכבלים של ההגברה עם גרזן, לפי האגדה). אבל ״פסטיבל״ הוא הרבה יותר מהסיפור של דילן. הוא סיפור על תקופה, וקהילה, ואותנטיות. על המסך תראו הופעות של ג'ואן באאז, ג'וני קאש, האולין וולף, אודטה ועוד אגדות. השאלה מי יישאר ״אמיתי״ ומי ימכור את נשמתו לשטן המסחריות מרחפת מעל הבמה ומסתובבת בין הצופים.
הסרט קיים במלואו (לאחר שהושמטו מספר קטעי הופעות) ביוטיוב. ניתן למצוא שם, בנפרד, גם את קטעי ההופעות שהושמטו.
5. בילי ג'ואל: הגשר לרוסיה (ג׳ים בראון, 2014)
אמנים מהמערב הופיעו בברה״מ עוד לפני בילי ג׳ואל, אבל אף אחד מהם לא הגיע לשם בהצהרתיות כזאת. זה לא היה רק מקרה של זמר אמריקאי שמגיע לשיר בפני קהל רוסי. ב-1987 ג'ואל לקח איתו את הלהקה ואת המשפחה והחליט להפגיש בין העולמות – לא רק מוזיקלית, אלא את התרבות כולה. הוא הבין שהאזרחים ברוסיה פספסו את מהפכת הרוקנ׳רול. הם לא שמעו על הביטלמניה. הם יודעים כמובן שהדברים האלה קיימים, אבל הם לא יודעים איך אמורים להתנהג בהופעה. ג׳ואל היה הראשון שהחליט להביא את בשורת הרוק אל מעבר למסך הברזל. הסרט של ג'ים בראון חוזר למסע הזה באמצעות חומרי התקופה וראיונות מאוחרים, ומחזיר לסיפור את הבלגן האנושי שמאחורי הכותרות על דיפלומטיה תרבותית.
ג'ואל מתגלה כאן כמוזיקאי שמנסה להגיע לאנשים, וגם כאדם שצריך להתמודד עם הלחץ של המשימה שהוא לקח על עצמו. יש הופעות, כמובן, אבל המפגשים שסביבן נותנים לשירים משקל אחר: פתאום מחיאת כף היא גם שאלה של הרגלים, חופש ומבוכה. במקום להבטיח שרוקנרול יכול לפתור את היחסים בין המעצמות, הסרט מציע משהו קטן ומשכנע יותר: ערב שבו אנשים יכולים לזהות זה את זה מעבר לדימויים שסיפרו להם.
6. בוב דילן במסע הופעות 1975 (מרטין סקורסזה, 2019)
אל תתנו לשם המשעמם שבחרו המתרגמים בישראל לסרט, מדובר בסרט גאוני על אחד מסיבובי ההופעות הגדולים בהיסטוריה. מרטין סקורסזה ודילן ממש לא הגישו לחברים בנטפליקס אלבום זכרונות מסודר ומהודר מההופעות של ״רולינג ת׳אנדר״ ברחבי ארה״ב. שני החברים החליטו לערבב קטעי ארכיון אמיתיים לצד סיפורים מומצאים, ומזכירים שהאיש שכולם מנסים לפענח כבר עשרות שנים הוא לא רק כותב השירים הגדול של המאה ה-20, הוא גם אמן ההטרלות הגדול בהיסטוריה.
צריך לדעת את זה מראש, בלי לקבל רשימה שתהרוס את המשחק: לא כל מי שמספר כאן סיפור בגוף ראשון באמת היה שם, ולא כל זיכרון קרה. חלק לא אפשרי כרונולוגי. ההופעות, לעומת זאת, אמיתיות מאוד. ג'ואן באאז, הכינור של סקרלט ריברה והנוכחות הבוערת של דילן הופכים את הסיבוב למשהו שבין קרקס נודד לטקס גירוש שדים. לדילן יש מספר סרטים (זו הפעם השלישית שהוא מוזכר ברשימה), ״Don't Look Back״ על סיבוב ההופעות באנגליה ב-1966 בהחלט יכול היה להיות ברשימה, אבל כאן מקבלים דילן אחר: פחות עסוק בהדיפת שאלות, יותר עסוק בהמצאת עולם שבו התשובות לא חשובות במיוחד. עצה: תשאירו את בדיקת העובדות לאחר כך. קודם תגבירו את הווליום.
איפה רואים? זמין בנטפליקס ישראל
7. הביטלס: Let It Be (מייקל לינדזי-הוג, 1970)
הביטלס הייתה להקה כל כך אגדית, שקשה לשכוח שהיא הורכבה מארבעה בני אדם שהיו צריכים לעבוד ביחד. העבודה על "Let it Be״ הייתה אמורה להכניס אותנו לחדר יחד עם ארבעת המופלאים מליברפול ולהראות לנו אותם בזמן שהם מתאחדים להופעה חד פעמית אחת עם חומר חדש. על הנייר זה אמור היה להיות כיף לא נורמלי. הכתיבה המשותפת, החזרות על השירים, והרגעים שקולטים שהקטעים החדשים מתחברים לשיר של הביטלס. בפועל: הסרט תיעד את הלהקה מתפרקת מול המצלמות.
אחרי סדרת המופת של פיטר ג׳קסון מאותם חומרי גלם, אפשר לחזור אל הסרט המקורי עם גישה אחרת. כן, המתח קיים שם, אבל גם ההומור, ההיכרות העמוקה והיכולת הכמעט מרגיזה להפוך עבודה משותפת למוזיקה נצחית. הנוכחות של בילי פרסטון מוסיפה אוויר, והדרך אל ההופעה על הגג מעניקה לכל ההתעסקות בחדר יעד ממשי. כשהם סוף סוף מנגנים מעל לונדון, המפגש בין השירים ובין העיר ממשיך את הסיפור במקום רק לספק הדרן מפורסם. זה לא הסרט שיספר לכם הכול על הביטלס, וטוב שכך. הוא מאפשר להיות לידם בזמן שהם מנסים לעשות משהו ביחד. בשביל להקה שהפכה מזמן למוסד דתי, מעט היומיום הזה הוא כמעט חתרנות. וגם תענוג גדול.
איפה רואים? דיסני+ ישראל, בגרסה המשוחזרת מ-2024 של הסרט המקורי מ-1970.
8. שנת הסוס: ניל יאנג (ג׳ים ג׳רמוש, 1997)
ניל יאנג עשה המון סרטים, את חלקם הוא ביים בשם בדוי, ויש גם סדרה שלמה של סרטים שביים ג׳ונתן דמי הגאון המנוח. אבל דווקא הסרט הזה, שביים ג׳ים ג׳רמוש, מציג את יאנג בגדולתו הרוקיסטית. לא בגלל שהוא מציג אותו ככוכב גדול מהחיים, אלא בדיוק להפך.
ג'רמוש מסתפק בחדר, בכמה מגברים ובאנשים שכבר העבירו יחד מספיק שנים כדי שלא יצטרכו להסביר כל שתיקה. ״Year of the Horse״ מלווה את ניל יאנג וקרייזי הורס בסיבוב של 1996, ומשלב הופעות עם ראיונות וחומרים מאחורי הקלעים משנות השבעים והשמונים. החספוס הוא חלק מהעניין: הסרט נראה ומרגיש קרוב למוזיקה שהוא מצלם, עם מקום לחריקות, להומור ולזמן שנדרש לשיר כדי להגיע לאן שהוא רוצה. זה הנציג המתאים של יאנג לרשימה הזאת משום שהחיים המשותפים של ההרכב נמצאים ממש בתוך הסאונד. השיחות והארכיון נותנים פרצופים והיסטוריה לחיבור שנשמע על הבמה, וההופעות מחזירות לשיחות את מה שאי אפשר להסביר במילים.
9. יומן דרכים: ברוס ספרינגסטין והאי סטריט בנד (תום זימני, 2024)
לא הסרט הכי טוב של ברוס ספרינגסטין (חפשו את סרט ההופעה בברצלונה ביוטיוב) או על ברוס ספרינגסטין (זה יהיה "לחלום בגדול" שקיים בתשלום באפל טיוי), אבל זה בטוח יותר טוב מהביופיק שנעשה עליו בשנה האחרונה על ידי סקוט קופר (זמין בדיסני+). הסרט הזה פוגש את ברוס מבוגר, אחרי שאיבד חברים, אחרי שאיבד שנים של הופעות בגלל הקורונה. לקראת סיבוב ההופעות של 2023 הוא מחליט לעשות שינוי. ״Road Diary״ מראה כמה עבודה מסתתרת מאחורי התחושה הזאת שברוס מופיע בכל פעם כאילו זאת ההופעה האחרונה שלו אי פעם. תום זימני מלווה את הבוס והאי סטריט בנד בחזרה לחזרות ולדרכים, לקראת סיבוב 2023 ובמהלכו, עם חומרים מהבמה, מאחורי הקלעים ומהארכיון. מתברר שגם מכונה כזאת צריכה להיזכר איך נושמים יחד.
מה שמבדיל את הסרט מסיור מודרך במפעל הלהיטים הוא המקום שהוא נותן לזמן שעבר. ההתבגרות, האנשים שאינם ואפילו מה שנותר מהכינוי ״הבוס״ בקרב המעגל הקרוב אליו. ספרינגסטין עדיין מנהל את העבודה, אבל ההופעה מקבלת גם אופי של מפגש מחודש בין אנשים שרוצים להספיק להיות יחד. אין כאן ניסיון רציני לפרק את המיתוס של הבוס, ומי שמחפש חקירה עוינת יצטרך להמשיך הלאה. יש כאן הזדמנות לראות איך המיתוס הזה נבנה מחדש, בחזרה אחרי חזרה, עד שהוא נראה שוב כמו הדבר הכי טבעי בעולם. ואז מתחיל השיר הבא, וקשה מאוד להישאר בכיסא. רגע אהוב במיוחד בסרט: ברוס מסביר לחברי הלהקה הצעירים שמעולם לא הופיעו באירופה על ההבדלים בין הופעה בארה"ב לספרד. הכל אמת.
איפה רואים? זמין בדיסני+
10. טיילור סוויפט: סופה של תקופה (דון ארגוט ושינה מ. ג׳ויס, 2025)
כן, טיילור סוויפט נכנסת לרשימת הרוק הזאת. וכן, אנחנו מכניסים סדרה בת שישה פרקים לרשימת סרטים. אנחנו ממציאים את החוקים, תתמודדו. ראשית, מדובר רשמית בסיבוב ההופעות המצליח ביותר בכל הזמנים, ויהיה משוגע לוותר על התיעוד המטורף של דיסני+ שכולל בצורה ספונטנית גם ניסיון לפיגוע טרור שמבטל חלק מההופעות, לצד פיגוע טרור שיוצא לפועל ומפגיש את טיילור עם משפחות הקורבנות – רגע לפני שהיא עולה לבמה לבדר עשרות אלפי אנשים. מעטים התיעודים שזכו לכזאת פלישה לתוך התהליך הנפשי של האמן, לצד התהליך היצירתי.
בעיקר, זה מפגש מועיל עם הצד התעשייתי של תעשיית הפופ: התיאום, המשמעת והצורך לשחזר ערב אחר ערב תחושה של אירוע חד פעמי. ברור שסוויפט שולטת בדימוי שלה, ולא כדאי להגיע בתקווה שמישהו שכח מצלמה פתוחה בישיבת הצוות הלא נכונה. אבל גם בתוך המסגרת הזאת אפשר להבין כמה אנשים וכמה עבודה נדרשים כדי לייצר את האינטימיות העצומה שהיא מבטיחה לקהל. אחרי כל הגברים עם הגיטרות ברשימה, נחמד לגלות שהשאלות חוזרות: איך מחזיקים מעמד בדרכים, איך נשארים בני אדם, ואיך עולים שוב לבמה כאילו כל מה שקרה אתמול היה רק חזרה גנרלית.
איפה רואים? דיסני+ ישראל. בנוסף בדיסני+ ניתן למצוא שתי גרסאות של המופע המלא (מוונקובר ולוס אנג׳לס), בנוסף לסרט נוסף שמתעד את ההקלטות האינטימיות של האלבום ״פולקלור״ בתקופת הקורונה.