10 תופעות מוזיקליות שגרמו ל-2020 להיות קצת פחות בלתי

זו הייתה שנה מוזרה מאוד. גם במוזיקה. בהעדר מועדונים שיפמפמו להיטים מהשטח, הזירה הופקרה לאלגוריתמים ואלו הופקרו לבוטים והאזנות קנויות. הפופ, גם כאן וגם בצד השני של נתב"ג, מטראפ ועד לרגאטון, הפך שבלוני יותר ויותר עד כדי כך שהוא נשמע יותר מדי פעמים כמו פרודיה על עצמו. 

כמו כל דבר מעולם טרום הקורונה, מוזיקה לפעמים הרגישה כמו מותרות שהתעסקות בה היא טפל בזמן שהעולם מסביב עולה באש, אבל לפעמים גם כמו העוגן היחיד שמחזיק את הנשמה שלמה בזמן הסערה המושלמת. הנה (בסדר אקראי מלבד הראשון) כמה רגעים שכן נרצה לזכור מהשנה האחרונה.

יסמין מועלם – "אריה" 

בניגוד לשאר הרשימה, מיקומה של מועלם בראשה אינו מקרי. "אריה" הוא אלבום ברמת "קול של דור", בעיקר ביכולתו להביע בוסר בצורה בוגרת כל כך. מועלם מחייה רגעים ותחושות שכל צעיר/צעיר בנפשו/ יצור בעל לב יוכל להתחבר אליהם. ההגשה קז'ואלית ולא מתאמצת באופן מעורר קנאה והתוצר הסופי יפה, אמיתי, מדויק, כן ונוגע. מאה ואחת ממאה.

Run the Jewels – RTJ4

אלבום שלא נותן למאזין רגע של חסד: פחות משניה אחרי לחיצה על הפליי, הביטים המפלצתיים והמילים הלא מתפשרות של קילר מייק ואל-פי מונחתים על האוזן, המוח והבטן ולא משאירים שבויים. הדובדבן בראש עוגת הזעם הזו הוא ju$t החושף את השבר הגדול של החברה האמריקאית. עם הופעות אורח של פארל וויליאמס וז'ק דה לא רושה (סולן רייג' אגיינסט דה מאשין) 

Fiona Apple – Fetch the Bolt Cutters 

את מה שראן דה ג'ולז עושים לבטן עם הסאב וופר, עושה פיונה לנפש עם פסנתר, מתופפת, סאונד של מסדרון, וטייקים שלא היו עוברים אף אמנית אחרת שעדיין שמה ז%ן. זה אלבום מחוספס, כועס וכואב ועדיין מלא הומור ונטול שמץ של בכיינות. עם שורה כמו "Good Morning, You raped me in the same bed your daughter was born in" כנראה שיש לה הרבה על מה לכעוס. הוא אמנם מצריך יותר מהאזנה אחת אבל שווה את זה. 

שם טוב האבי – עלייתו ונפילתו של שם טוב האבי

אם מישהו היה אומר לי שאחד מאלבומי השנה יהיה אופרת היפ הופ באורך של יותר מרבע שעה הייתי עונה לו "מה שתגיד אחי, בטח גם יהורם גאון יהיה מועמד לנשיאות". אבל אם "נבר סיי נבר" היתה שנה – ובכן, 2020. סך הכל ארבע רצועות, אבל ריכוז הפאנצ'ים המוצלחים בהן מפתיע לטובה. תמיר בר תחת הפקה מעולה של סוויסה, אירוח של שלושת רבעי מהסצנה המקומית (למרות שאני יכול להישבע שיש גם ראפריות נשים בארץ). אקסטרה נקודות על הוק השנה בפופ המקומי – "אני לא מרגיש ת'פה שלי!". המלצת הגשה: לא לוותר על הוידאו.

Fatboy Slim – Back to Mine

סדרת הסטים "בק טו מיין", המציגה את הצד הרגוע יותר של דיג'ייז ואמנים שונים, חזרה עם מהדורה מדהימה בניצוחו של אחד האמנים החשובים בפופ אי פעם – פטבוי סלים (נורמן קוק). מדובר בפאזל של קטעים חדשים לצד קלאסיקות מפעם שמרכיבים שעה סופר צבעונית,מרימה ואסקפיסטית. כאילו מצאתם את עצמכם בחופשה בעיירה נידחת עם פאב אחד, שאליו פתאום מגיח דיג'יי יחף בחולצת הוואי שלוקח אתכם למסע מושלם. 

עמרי סמדר – קולאז'

נסיון לגעת בקלאסיקות ישראליות ולהנגיש אותן לרחבה הוא לא דבר מובן מאליו. אם עקב היעדר גישה ליצירות המקוריות ואם עקב הקושי לייצר חומרים שיזיזו לא רק את הרגליים אלא גם משהו בראש. סמדר צלח את המשוכה הלא פשוטה הזו בהצלחה יתרה עם גרסאות שמעלות את הדופק ועדיין עושות כבוד למקור. 

Celeste – Stop this Flame

בזמן שהמוזיקה הפופולרית הופכת לתצוגת כישורי הגשה והפקה על חשבון תוכן (כן כן, אני מסתכל עליכן דואה ואריאנה) פתאום מגיע פזמון מארץ הפזמונים.אמנם לא נטול מניירות אבל הן כאלו שמשרתות את השיר בדיוק במידה שצריך. גם דייט שבועי עם השיר, שנבחר להיות הפתיח לשידורי הליגה האנגלית בסקיי ספורטס, לא יצליחו להמאיס אותו עליכן. קפסולה של פופ נצחי.

A Skillz – Live Sessions

אחד הפריימים העצובים ביותר שהביאה איתה הקורונה הוא זה של הדיג'יי הבודד המצלם את עצמו מתקלט. ברוב המקרים רואים אדם, לרוב משועמם מעצמו, לוחץ על כפתור פעם בדקה וחצי ובשאר הזמן ככל הנראה מרפרש את מד הצפיות (המתעקש להישאר על חד ספרתי). ומנגד, אחד הדברים הטובים שהביא איתו הנגיף הוא המפגש השבועי עם דיג'יי איי. סקילז (אדם מילז). הבחור נותן עבודה תמנונית, מארח חברים, עושה בית ספר לתקלוט ופשוט נותן בראש. מסיבה בסלון לא פחות. 

ג'ימבו ג'יי ולהקת ספא – מאמי אני על זה

על פניו, סתם עוד שיר דחקה מטאל/מזרחי ממחוזות האחים צברי (או אינפקציה אם אתם דינוזאורים כמוני), אלא שמסתתרות בו כמה שורות די מבריקות על ישראליות, הגירה ואפילו על כדורגל אירופאי. הקליפ כולל הופעת אורח של הדמות הראשית מהמשחק "טירה נאצית", היכן שכל הייטיקיסט בימינו בילה את שנותיו המחוצ'קנות. 

Noga Erez – VIEWS feat. Reo Cragun & ROUSSO

נוגה ארז ההו כה מעולה, בשיר דביק וממכר בטירוף בעל גרוב אפקטיבי כבד ועייף – במובן הכי טוב של המילה (יש שיאמרו א-לה גורילז ואין מחמאה גדולה מזו). ההוק המגניב והשנון עוקץ את תופעת התשלום עבור צפיות בפלטפורמות ההשמעה, מה שבילבל מאד את המגיבים ביוטיוב שהגיעו לשיר דרך מודעות ממומנות. הסינגל כלל גם גרסה אקוסטית שלא נופלת מגרסת המקור.