למה בני הנוער (ולא רק הם) כבר לא מבלים בבריכות?

מחירי הכניסה לבריכות תל אביב משאירים את הנוער של היום - ובעצם, ממש לא רק אותם - מחוץ למים

מתי תגיע מחאת הבריכות? בריכה ציבורית חינמית בניו יורק (צילום: GettyImages)
מתי תגיע מחאת הבריכות? בריכה ציבורית חינמית בניו יורק (צילום: GettyImages)
9 באוגוסט 2018

לא ש"אסקימו לימון" אמור להיות מסמך היסטורי אמין במיוחד להתבסס עליו, אבל אם לשפוט לפי המצב בבריכות העיר, הימים שבהם בני נוער בילו את חופשת הקיץ במי הכלור בהחלט חלפו מן העולם. הסצנה שנתנה לסרט האלמותי את שמו לא קשורה לסטלה המגמרת, למאבקי האגו בין בנצי למומו ואפילו לא לרשימות השחורות של יודל'ה, אלא לרגע שבו הם מנסים להטביע את המנדבושקס שקיבלו מריקי הזונה בבריכת שחייה חיצונית, תוך אכילת קרטיב לימון (מתוודה, הבקיאות קשורה לצפייה מחודשת בסרט לכבוד הגיליון הזה).

הבריכה הגדולה והאולימפית, שהייתה בכלל בבורסה ברמת גן, היכן שחופרים כיום את פיר הרכבת הקלה, לא דומה במאום למצב הקיים היום. גם כי חוץ מבאוניברסיטה אין יותר בריכות אולימפיות לשחייה חופשית, וגם כי חוץ מילדים בקייטנה, כמה הורים עם ילדים ללא קייטנה ופנסיונרים – שכבת גיל שלמה נעלמה.

זה יכול לנבוע משינויים באופי הבילוי של בני נוער כיום או מכך שלתל אביב יש בכל זאת ים (אבל גם אקסימו לימון הרי היה סרט תל אביבי), אך אולי זה קשור גם לכך שכניסה לבריכה בתל אביב היא עסק יקר מאוד. 43־75 ש"ח דמי כניסה חד פעמית למבוגר וכמעט 100 ש"ח בסופי שבוע בחלק מהבריכות (כרטיסייה מוזילה רק מעט את הכניסה, לא חותכת בחצי), וזה בצד ההנחות הקטנות יחסית שיש לזכאים, בהם בני נוער (המחיר הנמוך ביותר בין הבריכות עומד על 33 ש"ח).

המחירים גבוהים אבל לא אחידים וקיים גם פער גדול בין רמת הבריכות בצפון העיר ובין אלו שבדרום העיר. הקונספירציה המדוברת בקרב תושבי הצפון היא שהם מממנים למעשה את המשתכשכים בדרום, אבל הפערים כה בולטים לעין שברור שזה אינו המצב. הקאנטרים הצפוניים נקיים הרבה יותר, המלתחות (לפחות בגימל) מפוארות ממש, ויש בהם גם שירותים שאין בדרומיים, למשל ג'קוזי.

קאנטרי ג' רוזין (צילום: באדיבות עיריית תל אביב)
קאנטרי ג' רוזין (צילום: באדיבות עיריית תל אביב)

המחיר הנמוך יותר בבריכות הדרום, אם כך, אינו תוצאה של סבסוד אלא של העובדה שהן מספקות פחות מתקנים. בריכות בית דני, נווה גולן ונווה עופר מציעות רק בריכה חיצונית. קאנטרי גורן גולדשטיין ובית בארבור כוללים גם חדר כושר וחוגים (שאמנם לא כלולים בכניסה החד פעמית, רק במינויים), אבל המצב שלהם ירוד לעומת מועדוני הספורט העירוניים של הצפון. הבריכות בלבד גם פתוחות רק ביולי־אוגוסט ובשעות פתיחת מוגבלות יחסית (לעומת בריכות הקאנטרי שפתוחות כל השנה ולאורך כל שעות היום), וזה במדינה שמזג האוויר האדיר שלה מאפשר שחייה כמעט כל השנה.

בריכת נווה גולן (יפו) | צילום: (באדיבות עיריית תל אביב)
בריכת נווה גולן (יפו) | צילום: (באדיבות עיריית תל אביב)

זה אמנם נשמע כמו תקליט חוזר, אבל בערים אחרות בעולם, שבהן רוצים לעודד את התושבים לשמור על אורח חיים בריא, מחיר הבריכה נמוך משמעותית (כניסה חד פעמית למבוגרים בפריז או בברלין תעלה 10־20 ש"ח). תל אביב, שמתייגת את עצמה בשנים האחרונות לא רק כעיר עולם דיגיטלית ותרבותית אלא גם כעיר של איכות חיים, יכולה בפנטזיה להיות החלוץ שלפני המחנה ולפתוח את הבריכות בחינם. בעולם האמיתי, גם הוזלת הכניסה יכולה להיות צעד מועיל.

בריכה ציבורית בסידני (צילום: Shutterstock)
בריכה ציבורית בסידני (צילום: Shutterstock)