ברונו נומרו אונו: הלילה שבו מדינת ישראל התאהבה בברונו מארס

יחד עם למעלה מ-60 אלף איש, חזרתי שטופת זיעה ומלאת אדרנלין מההופעה שהתקיימה אתמול (רביעי) בפארק הירקון, של האחד והיחיד – ברונו מארס. כן, זה שלא הוציא להיט (או שיר, ככלל) של עצמו בלבד משנת 2018, ובכל זאת איכשהו מילא את הפארק בסולד אאוט מהיר לשתי הופעות שאני לא זוכרת כמותו בשנים האחרונות. 

כשישבתי אתמול עם חבר מהעבודה ניסינו להמר ביחד כיצד תתנהל ההופעה, וניחשנו ניחוש פרוע שהיא תהיה הופעת פופ מהונדסת וקיטשית. אחרי הכל, מה אפשר לצפות מכוכב פופ מתוק ששר על אהבה וסקס? אוהו, מתברר שאפשר.

המופע של שיא הרגש. ברונו מארס בפארק הירקון (צילום: דיוויד גרנות)

ראיתי המון הופעות של אמנים בינלאומיים בירקון ולא בירקון. אני כבר רגילה ל"אני אוהב אתכם" האמריקאי המצוי, ל"בואו נהיה אנשים טובים יותר ונעשה טוב בעולם" המאוס, ולתחושה שלאמן אין באמת כוח ליצור איתי קשר. אבל הערב? לא הפסקתי להיקרע מצחוק עם בן הזוג שלי, ולתהות האם הגעתי למופע סטנד-אפ של ברונו מארס או למופע של הבקסטריז בויז או פשוט ברונו אנד דה בויז.

מופע להקת הבנים שמארס ארגן באמצעות זמרי הליווי שלו, העברית הצחה והמפתיעה עם שלל ביטויים שנזרקו לחלל הירקון העצום – "אני ביישן", "הלו מאמי", "אני אוהב אותך" לחברה מדומיינת שדיבר איתה בטלפון מהאייטיז במהלך ההופעה, או סתם תחושה שזה פשוט המופע של ברונו – אז על הזין שלו הכל בקטע הכי טוב שיש. אם הוא רוצה לתת סולו משוגע על הגיטרה שלו הוא ייתן, אם הוא רוצה להפגיז בצעדי ריקוד הוא יפגיז – ואם הוא ירצה לעשות מעברים לא פחות מהזויים בין שיר לשיר, שלא ברור לך אם הוא באמצע ביצוע, אם הוא שר או יושב איתך לקפה – שיעשה. זה המופע שלו.

להקת בנים? למה לא. ברונו מארס בפארק הירקון (צילום: דיוויד גרנות)

כאמור, לא תכננתי להרגיש הערב. ולא רק שלא תכננתי להרגיש, תכננתי בגג לרקוד למוזיקה טובה, לגלגל עיניים לנוכח קיטשיות מופרזת, ולהגיד 'יאללה ברונו, טוב שהיית פה, לך תשכנע חברים שלך לבוא גם, אנחנו הישראלים לא כאלה רעים כמו שהעולם חושב שאנחנו', אבל האדם מתכנן ואלוהים צוחק – ויצאתי מאושרת. 

יצאתי מאושרת מאלפי הרגעים הרומנטיים שמארס סיפק, שאפשרו לי לשכוח שאני במופע פופ לא קיטשי בכלל ולהסתכל מאושרת בעיניים לבן זוגי כש-Just The Way You Are התנגן, ודרך מופע פופ הזכיר לי כמה טוב יש לי בחיים, ברגע שהרגיש שלי אבל חלקתי אותו עם עוד 60 אלף אנשים. 

כמה טוב לחיות. ברונו מארס בפארק הירקון (צילום: דיוויד גרנות)

יצאתי מאושרת מלראות עשרות אלפי אנשים משולהבים, מתפקעים מצחוק ומהפתעה כשהם מבינים ששילמו מאות שקלים על מופע סטנדאפ לאדם שהוא ספק זמר ספק קומיקאי, מאושרת מלראות כמה שכשהאמן צנוע, צוחק, מאושר בעצמו על הבמה, אנושי – זה כל מה שצריך כדי שהקהל יהיה שלך. אלפי רקדנים? החלפת תלבושות? למה צריך את כל זה כשאתה ברונו, אנד דה בויז כמובן, ויש לכם דאנס מובס שלא יביישו את היי פייב או וואן דיירקשן? 

יצאתי בתחושה שהתייחסו אליי. שבניגוד לכל אמן שמגיע לפה וזורק שני משפטים בין לבין, בהופעה של מארס הקהל היה במרכז בדיוק כמוהו. היה חשוב לו לקשקש (כאמור גם בעברית), לזרוק משפטים אקראיים לאלו שישבו בשורות הראשונות ולעשות איתנו חיים. To own the fucking stage ולתת לזה להיות הכי המופע של ברונו, בשיתוף מלא של הקהל. 

טוטאל פאקינג פאן. ברונו מארס בפארק הירקון (צילום: דיוויד גרנות)

האם זה היה המופע עם היכולות הווקאליות הכי מרשימות שראיתי בישראל? התפאורה הכי מרשימה וכוריאוגרפיה מטורפת? לא, ממש לא אפילו. אבל זה בהחלט היה המופע הכי שובה לב, מלא בענווה ואנושי שראיתי. כל כך בניתי על לא להרגיש, להוכיח לעצמי שצדקתי ושזה מופע אמריקאי מא' עד ת', כל כך אמרתי לעצמי 'שחר, את בת 24, תתעשתי על עצמך' – ויצאתי עם לבבות בעיניים כמו פאן גירל בת 16. השטויות, הצחוק, הטוטאל פאקינג פאן – הם היו קסומים לעין, לאוזן, ובעיקר ללב.