ברידג'ט ג'ונס בייבי: קונספט שנלעס יתר על המידה

החדשות הטובות: סרט ההמשך הנוכחי בהחלט יותר טוב ומבדר מסרט ההמשך הקודם מ־2004, שהפך את ברידג'ט ג'ונס לפרודיה מביכה של עצמה. החדשות הפחות טובות: הסרט נמשך שעתיים, ואין בו מספיק עלילה, רומנטיקה או בדיחות טובות בשביל להצדיק את האורך. רוב הרגעים המבדחים באמת הם של אמה תומפסון הנהדרת בתפקיד הגינקולוגית האירונית, שמאזנת את השטותניקיות של הגיבורה. תומפסון גם השתתפה בכתיבת התסריט, לצד דן מייזר ("בוראט") והלן פילדינג, הסופרת שכתבה את רב המכר השנון על הרווקה פזורת הנפש והמלבבת והמשיכה וכתבה שני ספרי המשך שאין כל קשר בינם לבין סרטי ההמשך.

קומדיות רומנטיות לרוב מסתיימות באיחוד רומנטי של הגיבורים, עם הבטחה מתוקה שזה לנצח. אבל עקרון ההפי אנד סותר את עקרון סרטי ההמשך, ולכן אחרי שברידג'ט (רנה זלווגר) זכתה במארק דארסי (קולין פירת') ואיבדה אותו וזכתה בו שוב, "ברידג'ט ג'ונס בייבי" מספר לנו שהיא שבה ואיבדה אותו פעם נוספת. לכן ברור שהסרט השלישי צריך להסתיים בחתונה, שנדמית כמחייבת יותר מנשיקה בשלג. ליו גרנט, שגילם את היריב הרומנטי בשני הסרטים הקודמים, נמאס (סצנת הלוויה של דמותו בתחילת הסרט מצחיקה מאוד), והיה צריך למצוא לו תחליף. למשימה גויס פטריק "מקדרימי" דמפסי בתפקיד הרווק המושלם מתוכניות הריאליטי, והוא אותנטי ומשכנע כמו חלומות הפלסטיק שמהם נגזר. ברידג'ט נופלת למיטתו באופן הכי מילולי שאפשר ובהתחשב בשם הסרט זה לא ספוילר שבת ה־43 נכנסת להיריון, ולא יודעת מי האבא.

אבל עוד לפני שבטנה מתחילה לתפוח, ברידג'ט של 2016 שונה מברידג'ט של העשור הקודם. בעוד הסרטים הראשונים עשו עניין מהמשקל העודף שלה (גם נשים עם תחת גדול ראויות לאהבה, בלה בלה), הפעם היא רזונת אף שלא שינתה את מנהגי האכילה והשתייה שלה. נוסף על כך הטיפשונת שהפגינה בורות גמורה בכל תחום שמחוץ לאופרות סבון ולהיטים של מדונה הפכה בינתיים למפיקה רהוטה של תוכנית חדשות טלוויזיונית והיא יודעת לנסח שאלות נוקבות למרואיינים, גם אם היא עדיין נוטה לפשל בכל הזדמנות. המימיקה הכלבלבית של זלווגר היא עניין של טעם, ולאהבתה של מיס ג'ונס למר דארסי יש טעם של מסטיק שנלעס יתר על המידה, אבל, כאמור, אמה תומפסון.