צדיק, יש לך 15 שעות? "ברלין אלכסנדרפלאץ" חוזר לקולנוע

שנתיים לפני מותו ממנת יתר הוציא הקולנוען המהולל פאסבינדר את יצירת המופת שלו, "ברלין אלכסנדרפלאץ". עכשיו היא מוקרנת בסינמטק לראשונה בתרגום לעברית - וזה שווה כל רגע

"ברלין אלכסנדרפלאץ" (צילום: באדיבות מכון גתה)
"ברלין אלכסנדרפלאץ" (צילום: באדיבות מכון גתה)
28 ביוני 2018

"ייאוש הוא מצב החיים היחידי שאני יכול לקבל", אמר פעם ריינר ורנר פאסבינדר. את התחושה הזאת הוא יצק ב־1980 לתוך "ברלין אלכסנדרפלאץ", שהוכתרה כגולת הכותרת של יצירתו של הקולנוען הפרובוקטיבי והמהולל. הוא היה אז בן 35 ולא ידע שנותרו לו רק עוד שנתיים לחיות, אז שילוב קטלני של קוקאין ותרופות יסיים את חייו. באתר של סינמטק תל אביב, שיקרין את היצירה בארבעה חלקים ולראשונה בתרגום לעברית, היא מתוארת כסדרת טלוויזיה מונומנטלית (15 שעות וחצי), אך פאסבינדר עצמו הגדיר את העיבוד שלו לרומן מאת אלפרד דבלין כ"סרט ב־13 פרקים + אפילוג".

זה אירוע נדיר, שדורש השקעה נפשית רבה, בעיקר בפרקים הראשונים שבהם קשה להתחבר לדמויות הבעייתיות ולעולם המעוות, אך מי שישקיע יתוגמל. הצילום עתיר היופי והעשיר בטקסטורה של קסאוור שוורצנברגר (הצלם המקורי, מיכאל בולהאוז, פרש בשל סכסוך עם הבמאי; הוא עבר להוליווד לצלם סרטים של קופולה וסקורסזה) עוזר לעבור את הרגעים המאתגרים, כמו גם המוזיקה המלודית והכובשת של פטר ראבן והתחושה שאנחנו חוזים במלאכת מחשבת של רב אמן. בהמשך הדמויות צוברות מימדים טרגיים ומתנחלות עמוק בלב.

"ברלין אלכסנדרפלאץ" (צילום: באדיבות מכון גתה)
"ברלין אלכסנדרפלאץ" (צילום: באדיבות מכון גתה)

עוד כתבות מעניינות:
רגב שוב נטפלת לסרט שלא ראתה, והאוצר פתח בבדיקה נגדו
"הנשף" ו"פרא אציל" מובילים במועמדויות לפרסי אופיר 2018
פסטיבל הקולנוע ירושלים: כל מה שצריך לדעת

"ברלין אלכסנדרפלאץ" מתרחש בברלין בשנים הקשות והנהנתניות שבין שתי מלחמות העולם, ומציע ניתוח מר ופסימי של שחיקת הנפש הגרמנית. הסרט מתאר שנתיים בחייו של פרנץ ביברקוף, המשתחרר מהכלא ב־1926 אחרי ארבע שנות מאסר בשל הריגת המאהבת שלו בפרץ פתאומי של אלימות. הרצח ירדוף את זיכרונותיו ויופיע שוב ושוב, מלווה כל פעם בפסקול אחר. פרנץ כבד הגוף (גינתר למפרכט) הוא מין בולדוג נאמן ולא כל כך חכם, שאמונתו העיוורת בטוב לבם של אנשים הופכת אותו לקורבן מועד.

עם השחרור הוא נשבע להיטיב את דרכיו, אך אבטלה כבדה והחיפוש אחר קשר אנושי דוחפים אותו להסתבך עם חבורת שודדים ולפתח ידידות הרסנית עם ריינהולד (גוטפריד ג'ון), גבר נכה נפשית ומכור לנשים (לא רק לסקס, אלא לחזות השקרית של אהבה) שהורס כל מה שהוא נוגע בו. כך פרנץ נידף בין כוחות מנוגדים – בין ימין לשמאל, בין יהודים לנאצים, בין שכרות להתקבצויות פוליטיות, בלי לפתח רצון ברור משל עצמו.

"ברלין אלכסנדרפלאץ" (צילום: באדיבות מכון גתה)
"ברלין אלכסנדרפלאץ" (צילום: באדיבות מכון גתה)

הזונה הטובה אווה (האנה שיגולה) – רוב הנשים בסרט הן זונות – משדכת לפרנץ את הזונה התמה סוניה (ברברה סוקובה). פרנץ מעניק לה את השם מיצה, וכך מכריז על שייכותה לו, בהתאם לתמה המרכזית של שייכות בסרט. מיצה אוהבת את פרנץ בכל לבה ומאודה, וכדי לפרנס אותו היא הופכת אותו לסרסור בעל כורחו. כהכנה לתפקיד, פאסבינדר הורה לסוקובה (שכמו שיגולה כיכבה ברבים מסרטיו) לצפות ב"לה סטרדה" של פליני ולקחת השראה מהופעתה הליצנית וקורעת הלב של ג'ולייטה מסינה.

רמז לעתיד הנאצי

פאסבינדר – הפרובוקטיבי, המלודרמטי והפורה (כ־40 סרטים בפחות מ־15 שנים) שבבמאי הקולנוע הגרמני החדש שפרח בשנות ה־70 – נהג לומר שספרו של דבלין הציל את חייו, ושפרנץ, ריינהולד ומיצה הם אלטר אגו שלו. ב־1975 הוא אף גילם דמות בשם פרנץ ביברקוף בסרטו "פוקס וחבריו" (הדמיון האירוני לשם תוכנית הבוקר השמרנית של פוקס ניוז מקרי בהחלט). על אף הטווח האפי, "ברלין אלכסנדרפלאץ" הוא אולי יצירתו האישית ביותר. פאסבינדר ליהק את אמו לתפקיד גברת פומס, אשתו של מנהיג חבורת השודדים, והוא מופיע בדמות עצמו באפילוג החלומי והמסעיר כצופה מן הצד על הייסורים שעובר פרנץ – אולי רמז מטפורי לעתיד הנאצי של גרמניה.

ספרו של דבלין משנת 1929, שנחשב לרומן החשוב ביותר שנכתב בגרמניה במחצית הראשונה של המאה ה־20, הוא טקסט מודרניסטי, קולאז'י, שמעצב פורטרט של עיר מודרנית. בתוך סיפורו של ביברקוף משולבים טקסטים מסוגים שונים, כמו קטעי חדשות, סטטיסטיקות רפואיות ותחזיות מזג אוויר. פאסבינדר העדיף נקודת מבט סובייקטיבית ויצר אפוס אינטימי שרובו צולם בחללים סגורים, ודמותה של העיר עולה כהשלכה מתוך העולמות הפנימיים של גיבוריו.

"ברלין אלכסנדרפלאץ" (צילום: באדיבות מכון גתה)
"ברלין אלכסנדרפלאץ" (צילום: באדיבות מכון גתה)

את הקולאז'יות של הספר העביר פאסבינדר לפסקול. התמונה, לעומת זאת, שומרת על סגנון אחיד, אופייני לפאסבינדר – שילוב של העמדות תיאטרליות ומשחק מלודרמטי עם קומפוזיציות ותאורה שנשאלו מהקולנוע האקספרסיוניסטי הגרמני האילם. כל עוד העולם המתואר הוא מדמנה אנושית של ניצול ושחיקה מוסרית, הקומפוזיציות קלאוסטרופוביות וקשת הצבעים נעה בין חום לזהוב. רק כשמיצה מגיעה היא מביאה עמה צבעים חדשים – תכלת, ירוק וורוד.

מיצה פותחת את הלב של הצופים, אבל מרכז הכובד של הסרט הוא הידידות המעוותת וההרסנית בין פרנץ וריינהולד. מבחינת פאסבינדר זהו סיפור אהבה, ואף שפרנץ מוגדר כבחור טוב בעוד ריינהולד הוא נבל מעורר חלחלה, שניהם בעצם נוהגים באופן דומה ותוצאות מעשיהם זהות. הרע והטוב כמעט לא שונים, ובהקשר של מה שיקרה בגרמניה בשנים שאחרי, זאת האמירה הכי פרובוקטיבית של הסרט.

← "ברלין אלכסנדרפלאץ" יוקרן בסינמטק, שפרינצק 2 תל אביב, שישי (29.6) עד חמישי (5.7), 78 ש"ח לכל החלקים, 42 ש"ח להקרנה אחת