בת שבע חוזרת לבמה: "כשאין מפגש עם הקהל, כאילו שנכפתה שתיקה"

לקראת חזרתה של להקת המחול בת-שבע להופיע, ביקשנו מ-4 מרקדניה לענות לנו על שאלון קצר על ימי הקורונה והגעגוע לרקוד. אלו השאלות (המלאות) ששלחנו להם: 1. איך היה לעבוד עם אלה רוטשילד? (הכוריאוגרפית של המופע החדש) 2. מה הכי קשה או מאתגר מקצועית בתקופת הקורונה? 3. מה עשתה הקורונה לעולם התרבות שלהם? 4. לאיזה מקום בעיר הם הכי התגעגעו? 5. איפה הם אוהבים לרקוד מחוץ ללהקה?

הלהקה, בשיתוף פסטיבל MART, תציג השבוע בימים ג', ד' וה', את המופע Summer snow במרכז סוזן דלל. היצירה, כך לפי היוצרת, "מורכבת מסדרה של סצנות סוריאליסטיות, שדרכן נגלה סיפורה של דמות אחת הנשזרת בסיפורן של דמויות אחרות. העבודה מציפה שאלות על המשא הפיזי והנפשי שבונה את עולמנו ומצר את צעדנו; מה הם החפצים, הזיכרונות, השאיפות, האכזבות, שמפעילים אותנו, ושאנו נצמדים אליהם – כיחידים וכקבוצה? מה נשאר מכל אלו כשהחיים מתנפצים מיסודם?". לרכישת כרטיסים למופע.

יעל בן עזר (25), 8 שנים בלהקה, גרה במרכז העיר

יעל בן עזר. "הזיכרון של השתיקה מגיע איתנו לבמה". צילום: רועי דורי, אסקף

העבודה עם אלה
"מעניין, שונה, חדש, מלמד. אלה היא יצירתית ואינטליגנטית, הובילה את הספינה הזו של תהליך היצירה בהרבה ביטחון. אחד הדברים המיוחדים בתהליך היה שאלה הזמינה אמנים מעולמות אחרים: הגיעו לסטודיו – בובנאיות ודרמטורגית, מוזיקאי ומפעילת בובות, מעצבת תלבושות ובנאי תפאורה. כל האנשים האלה העשירו את החוויה שלנו כרקדנים בצבעים אחרים, שנטמעו והעמיקו את העבודה. הרגשתי שאני מרחיבה בי את הטווח של מהי 'רקדנית'".

הכי קשה או מאתגר
"התגעגעתי לקהל. ככל שנסגרנו, הרגשתי את החוסר בדיאלוג עם הקהל. למרות שרקדתי קצת בבית, זזתי, נעתי בעולם, זה היה לי חסר. מפגש עם קהל זה כמו להוציא משהו החוצה, לדבר, וכשאין את המפגש הזה הרגשתי כאילו נכפתה עלי שתיקה. עכשיו, כשחוזרים להופיע, הזיכרון של השתיקה מגיע איתנו לבמה, מזכיר לנו למה אנחנו עושים את מה שאנחנו עושים".

השפעת הקורונה על עולם התרבות שלך
"פעם ראשונה בקורונה הרגשתי על עצמי את הצורך בתרבות ואמנות. כרקדנית, עולם האמנות תמיד הקיף אותי, אני חיה ונושמת אותו מגיל מאוד צעיר, ובגלל הקרבה הזו, מעולם לא באמת הקדשתי מחשבה למשמעות שלו בחיים שלנו. בפעם הראשונה בקורונה הרגשתי את התחושה הזו – כמו רעב של הנפש – למשהו אחר. הרגשתי צורך עמוק 'להניח' את הראש מחוץ לשגרה וליומיום, ולהתמסר למשהו עמוק יותר, נשגב יותר, מילולי פחות".

מקום בעיר
"לשבת בבית קפה. אני אוהבת לשבת לבד. לשהות בין אנשים זרים, לשמוע את הפטפוטים התל-אביביים מסביב, לדעת שכל הנוכחים פה עצרו לרגע בדרך, הניחו את היום שלהם, באו להפסקה. זה רגע של אופטימיות בעיני, והוא צרוב בדי-אן-איי של החיים שלי פה".

ריקוד מחוץ ללהקה
"בסלון, בגג של הבניין, בחוץ, במסעדה אחרי הופעה. מסיבות קטנות ומרושלות, שמתפתחות בלי שמישהו תכנן. האנשים לא באו יפים מדי, או מוכנים מדי, זו המוסיקה שסחפה אותם".

חני סירקיס (22), 3 שנים בלהקה הבוגרת (ושנתיים בצעירה), גרה ביפו

חני סירקיס. "קשה לייצר תנאים של סטודיו לריקוד בדירת יחיד קטנה". צילום: רועי דורי, אסקף

העבודה עם אלה
"לעבוד עם אלה היה מרתק. הרגשתי כאילו היא פותחת לנו דלת לעולם שלה. היא שטפה אותנו באינפורמציה ובמשימות מעניינות מכל מיני סוגים ומדיומים. ככה שאגרנו בנק עשיר של חומרים מגוונים מאוד, וגם נוצרה מן שפה כזו של היצירה שאנחנו לומדים לדבר אותה. נהניתי גם לצלול לתוך הפיזיות הייחודית שלה".

הכי קשה או מאתגר
"בקורונה היה לי קשה לרקוד מהבית. היה לי מאוד מוזר למזג את העבודה והבית שלי. גם מבחינה נפשית וגם מבחינה פרקטית קשה לייצר תנאים של סטודיו לריקוד בדירת יחיד קטנה".

השפעת הקורונה על עולם התרבות שלך
"אני חושבת שנוצר רעב גדול לתרבות. גם מצד האמנים והיוצרים וגם מצד הקהל. זה הורגש מאוד בכל הופעה שעשינו מאז שהשתחררו ההגבלות".

מקום בעיר
"הכי התגעגעתי לים, ולשווקים".

ריקוד מחוץ ללהקה
"לבד בבית עם מוזיקה חזקה".

יוני סימון (25), 7 שנים בלהקה, גר בנגה (יפו)

יוני סימון. "היה מאתגר להביע את עצמי בכתב ולא רק פיזית". צילום: רועי דורי, אסקף

העבודה עם אלה
"היה מאוד מעניין וחדש בשבילי. אלה הביאה לתהליך עולמות תנועה ותיאטרון שלא התעסקתי בהם לפני זה , זה היה מאתגר מאוד בהתחלה אבל לאט-לאט הצלחנו לצלול לתוך העולם שלה. בנוסף, במהלך התהליך, אלה ביקשה מאיתנו לעשות כל מיני משימות כתיבה ובתור רקדן שלא ממש מתעסק בכתיבה זה היה מאוד מאתגר לנסות להביע את עצמי בכתב ולא רק פיזית".

הכי קשה או מאתגר
"כמו לרובנו היו מלא אתגרים בתקופת הקורונה. האתגר המרכזי שלי היה הוא לרקוד בבית במקום קטן יחסית ועל רצפה קשה. בנוסף לזה הגעגועים לבמה ולקהל היו עצומים".

השפעת הקורונה על עולם התרבות שלך
"נראה לי כמו בהרבה אומנויות במה אחרות הווידיאו והצילום נכנסו מאוד חזק. צילמנו את סרט יאג מאת אוהד (נהרין), צילמנו כל מיני קטעים מיוחדים למופע שעכשיו אנחנו מעלים, Summer snow ויצרנו סרטי וידיאו של רקדנים יוצרים במהלך הסגרים".

מקום בעיר
"התגעגעתי לשבת במסעדה או בבר עם החברים מהלהקה אחרי הופעה".

ריקוד מחוץ ללהקה
"אני הכי אוהב לרקוד בפארקים גדולים ברחבי העיר".

מתן כהן (28), 8 שנים בלהקה, גר בכרם התימנים

מתן כהן. "בזמן הסגרים הייתי הולך רק עד הטיילת לראות את השקיעה". צילום: רועי דורי, אסקף

העבודה עם אלה
"לאלה יש קול כוריאוגרפי ייחודי והיא משלבת הרבה אלמנטים נוספים ביצירתה. היא הוציאה מאיתנו דמויות אפלות ומצחיקות ויצרה סצנות מרגשות של אינטראקציה ביניהן. בנוסף היא בת אדם מקסימה ומוכשרת והייתה לי הזכות לעבוד איתה".

הכי קשה או מאתגר
"רקדתי בזמן הקורונה, אבל מחול הוא אמנות במה. ובימת התיאטרון היא המקום בו קורה המפגש עם הקהל שהופך את אמנות המחול למפגש חי ומרגש. בשיא מגיפת הקורונה, כשהבמות היו סגורות והמפגש עם הקהל היה אסור – לא ניתן היה לקיים מחול. שנה לא היו הופעות. עבורי זה הקושי המקצועי הכי גדול".

השפעת הקורונה על עולם התרבות שלך
"ללא הופעות נפגעה תעסוקתם של אלפי אנשים שקשורים לעולם התרבות שלנו. בת שבע התנהלה מולנו בצורה מחממת לב ומעוררת הערכה ותמכה בנו לאורך כל התקופה. ובכל זאת חייתי בצמצום ובחסכנות כל השנה האחרונה וספגתי מכה כלכלית אישית קשה וזה עוד כלום ביחס לרקדנים ואמנים, חברים למקצוע, שלא היה מי שידאג להם".

מקום בעיר
"התגעגעתי לים, אני גר כמעט על קו החוף ובזמן הסגרים כשהחופים היו סגורים תמיד הייתי הולך רק עד הטיילת בשביל לראות את השקיעה".

ריקוד מחוץ ללהקה
"אני אוהב לרקוד בסלון או בשירותים ולהצחיק את ניצן, חברה שלי".