"באדולינה" שינה את חייכם? חכו שתשמעו על הצעד הבא של גבי ניצן

אף ש"באדולינה" שכתב לפני 20 שנה פתח את צ'אקרת החקירה העצמית ליותר מ־250 אלף ישראלים, גבי ניצן רחוק מלהיות כלוא בחליפת חרטא של גורו דה לה שמאטה. אין לו ארמון או הרמון ולא רולס רויס מפוארת, אפילו לא דירת פנטאהוז בצפון תל אביב. ביום חול טיפוסי של תחילת השבוע בתל אביב – שבה הוא נוהג לבקר לפחות אחת בשבוע את בת זוגו הרקדנית – ניצן דומה יותר לדרוויש מעט אבוד מפרדס חנה, שבמושב סמוך אליה הוא מתגורר בשכירות. לעת ערביים, בבית קפה סמוך לשנקין, ניצן – בגופייה מחוררת מעט, מכנסיים קצרים, תלתלים נצחיים וזקן – מעשן ג'וינט נינוח, עיניו התכולות מביטות תוהות במרחב ועל פניו חיוך מסביר פנים.

בשנות ה־20 שלו נחשב ניצן (55) למטאור בעולם העיתונות. הכל חיכו למוצא עטו המושחז – בידיעות אחרונות, במעריב ובחדשות המנוח. הוא רומם ופיאר, ביקר וקטל. ברחוב העבודה בתל אביב שאליה עבר מערד, התנוססה כתובת גרפיטי – "גבי ניצן לשלטון" – והוא בקושי בן 23. בתחילת שנות ה־90 הוא היה אמור לעשות את קפיצת המדרגה המתבקשת אל המסך הקטן, אבל רגע לפני עליית הפיילוט לתוכנית המגזין שעתיד היה להגיש הוא הודיע שזהו ("וככה התחילה הקריירה הטלוויזיונית של יאיר לפיד. אולי בסיפור אחר הייתי יכול להיות מישהו שחושב שהוא יכול להיות ראש הממשלה הבא") ואז הגיעה הודו.

אבל גם אחרי שפנה אל עולמות הרוח בפרק החדש בחייו הוא עדיין נשאר מספר סיפורים. "פרא" ו"באדולינה" שאותם יכתוב בשנים שיבואו ביססו את מעמדו כקול ייחודי, שולט ברוחניות מדוברת וחוצת מגזרים של מלכים ומלכות – שפת עידן חדש משותפת שמגשרת בין פערי הישראליות החצויה בין מדינת תל אביב ליהודה ושומרון. ההשפעה של "באדולינה" – שחגג את האינדיבידואליזם ואת המימוש העצמי על הישראליות של לפני הקפיטליזם החזירי – הייתה גדולה כל כך, עד שגם שלי יחימוביץ' וגדי טאוב – אז מבקר חריף של המדיניות הכלכלית של בנימין נתניהו – התנגחו בניצן, שנחשב אז לאחד מאבירי השמאל. הוא הואשם כמי שמטיף לקפיטליזם דורסני ולנרקיסיזם קיצוני, ואולי מאחורי כל זה עמדה התהייה – איך מי שדיבר נגד עוולות הכיבוש, ההדרה ואי השוויון העז לוותר על מקומו בהם ולשקוע בחלל הפנימי של ההוויה? ועוד לכתוב על זה רב מכר? שומו שמים. אולי, לחששו אז במחוזות הבוהמה, הצ'אקרה של ניצן נפתחה קצת יותר מדי.

גבי ניצן ודייגו (צילום: איליה מלניקוב)

מאז הספיק "באדולינה" להגיע לידיים של עוד כמה עשרות אלפי צעירים מחפשים, אבל היום ניצן עסוק בעיקר בהנחיית סדנאות כתיבה. לא כתיבה יוצרת, כפי שאוהבים לכנות את זה, אלא במילותיו שלו – כתיבה משנת מציאות. בסוף יולי, אחרי פיילוטים מוצלחים בפרדס חנה וחורים נידחים, הוא יעביר לראשונה את הסדנה שאותה הוא מתכנן בעתיד לתרגם לספר חדש – בתל אביב.

הסדנה נקראת "מי כותב את החיים שלי? – סמינר לשינוי המציאות דרך כתיבה". ללא מעט אנשים זה נשמע כמו חרטא רוחניקית, וגם כותב שורות אלה רצה להתנגח בניצן, לעקוץ, להתפלפל, לקטול את הדרקון שמעז לנסות לבקע את חומות הציניות השכלתנית שנבנו באדיקות, אבל משהו בחיוך של ניצן, למרות ההתנגדות השכלתנית שמצליח ללטף איזה שכבה פנימית חבויה.

"כשזורמים, מפטפטים על דברים נפלאים", היה ודאי אומר מלך באדולינה לו נכח בשיחה, אז למה לא לפתוח את הצ'אקרה.

איך החיים, גבי?
"תענוגות, האמת, ממליץ על העניין הזה של החיים, אבל עדיף לקרוא את העלון שלמרבה הצער לא מצורף, הוראות השימוש".

זה הקאץ'.
"אני עובד על לשחזר את העלון, הסדנה הזאת בהחלט תהיה חלק מהפרויקט של שחזור העלון. הסמינר הזה מלמד מה הכתיבה עושה לך, זה כלי שפיתחתי עם עצמי במשך כמה שנים טובות. מפני שהמקצוע שלי הוא סיפורים אני לא יכול שלא לשים לב כמה עוצמה יש לסיפורים בחיים של אנשים ואיך סיפורים שורדים אלפי שנים, יותר מכל יצירת אמנות אחרת. יש לנו ממש צורך קיומי בסיפורים, כמו חמצן. ניסיתי להבין מה הקטע ולאט לאט התחלתי להבין שזה כל הקטע – אין שום קיום, אין שום מציאות בלי הסיפור שאנחנו מספרים עליה. דברים שעושים לנו טוב ודברים שעושים לנו רע בחיים שלנו מורכבים כולם מחפצים, אנשים, נסיבות, אבל כל אלה הם גם סיפורים ואנחנו מתרגלים לספר לעצמנו סיפור כלשהו. אנחנו בונים את הסיפור שלנו מתוך פחדים, דברים ששמענו מבחוץ, אבל מאמינים להם ברמה אובייקטיבית. התחלתי לעבוד על זה עם עצמי דרך תרגילי כתיבה שנועדו לחשוף איך נוצר הסיפור שלי. הרכבתי פורמט שמאפשר לי להיכנס אל הסיפור לא מהדמות שמשחקת את התפקיד אלא מהמקום של התסריטאי, לראות מה עשיתי שם ואז לבנות סיפור חדש".

זה השלב שבו הקורא הממוצע יעביר עמוד בבוז, יגיד "מה זה השטויות האלה", אבל ניצן אומר שזה עובד, הסדנה הוכיחה לו את זה – מאישה שסבלה מנכות ורצתה כסף לניתוח משנה חיים כדי שתוכל להיפטר מהנעליים האורתופדיות השחורות והמשעממות ולממש את תשוקתה לארון נעליים ססגוני, ועד לאישה שהגיעה לסדנה עטופה בענן שחור, סובלת מדיכאון חריף אחרי לידה ללא יכולת להירדם בלילה. אין הנחתום מעיד על עיסתו? אולי, אבל בזמן הריאיון באה לבית הקפה בחורה שנכחה בעבר בסדנה קודמת שלו, היא נראית כמו לקוחה מרוצה.

"זה באמת עובד נורא יפה", מעיד הנחתום, "אין חבר שלי, או חבר של חבר שלי, שלא עבר את זה. זה חשוב לי ברמה שכולם יידעו שזה משנה את החיים. אני לא אומר את זה כפרסומת אלא מתוך תשוקה – למה לא סיפרו לנו? למה לא נתנו לנו את העלון?".

בגדול אתה מנסה לתת לאנשים גישה עמוקה יותר לאלגוריתם שלהם?
"אלגוריתם זו מילה טובה. כן, זה באיזשהו מקום להבין את הקוד והחוקיות של מה שאנחנו קוראים לו המציאות. זה בעצם סיפור – להבין איך הסיפור עובד ולספר אותו לטובתנו. אנחנו מכוונים את המציאות רוב הזמן, אבל באופן לא מודע. חלק מהעבודה היא לראות איך אני כותב את הסיפור לכיוון מסוים, ואם אני לא אוהב את הכיוון אז איך לשנות אותו. זה קצת משחק עם ההבנה הקוואנטית של איך החיים פועלים".

"ציניות היא שכבה. פעם אישה חכמה אמרה לי שציניות היא צלקת, עור יבש שבא לכסות מקום שבו נפגענו. האנשים הכי הכי ציניים הם בפנים האפרוחים הכי פגיעים"

מה ההבנה הכי בהירה שלך לגבי מה שבני אדם מפספסים לגבי עצמם?
"אגיד את זה באופן מטפורי, שלא יגידו 'הבן אדם התחפף'".

בכל מקרה יגידו שהבן אדם התחפף.
"יגידו, זו שורה בוויקיפדיה שלי, זה בסדר, לא אכפת לי על עצמי, אבל שמי שקורא לא ייקח את זה ברצינות אלא יתייחס כמטפורה – לפני שהגענו לפה חיינו בעולם המלאכים, עולם הנשמות, עולם שאין בו זמן, אין מוות, אין גם חדוות צחוק או טעם של תפוח, הכל צבעי פסטל רגועים. זה הקיום המלאכי. ואז יש חדר בריחה לנשמות מתקדמות שבוחרות בזה. שמים אותן בתוך גוף עם תאריך פקיעה, מגבלות, עולם עם כוח משיכה שאתה לא עף בו, מחלות, מזג אוויר ומשכיחים ממך הכל. תינוקות עוד נמצאים בתודעת האני אחד עם הכל, עד שהפטמה יוצאת לפני שהם רצו ואז הם מבינים שהם לא אחד עם הכל, ואז מתחילים להזדהות עם הסיפור של הגוף. ואז הפחדים מצמצמים אותנו, את העוצמה שאיתה באנו, את הייחוד שלכל אחד יש, ורק עסוקים בלהסתיר אותנו. במהלך השנים אנחנו אוספים עוד מסכים שמסתירים לנו, שמוחקים את הצבעים ואם שואלים אותי בשביל מה אנחנו פה, מה הפואנטה, אז זה להיזכר בשלב כלשהו מה המשחק ולשחק אותו בכל הכיף".

אתה לא חושב שהציניות בתל אביב תפסה מקום מרכזי מדי, וללמד על נסים, איך לומר, ייראה במקרה הטוב מגוחך?
"תראה, אני דובר צינית שוטפת. הרבה שנים כתבתי טורים בעיתונים והייתי מתכתש עם מיטב הטוראים, אם זה מיברג או דנקנר, ונהנתי מזה. אני מכיר את השפה. ציניות היא שכבה. פעם אישה חכמה אמרה לי שציניות היא צלקת, עור יבש שבא לכסות מקום שבו נפגענו. האנשים הכי הכי ציניים הם בפנים האפרוחים הכי פגיעים".

היה דובר צינית שוטפת. ניצן (צילום: איליה מלניקוב)

למה עזבת את העיתונות? הרי היית מטאור, מה היה חסר?
"הייתי נער פלא. עזבתי את העיתונות, העיתונות עזבה אותי. כשאתה כותב טורים אתה צריך להיות נחוש מאוד, סגור מאוד על עצמך, אין זמן ליותר מדי קווים אפורים, רק שחור ולבן, וזו התקופה שהתחלתי להתעניין באפורים ובאמצע, ופתאום לא התחשק לי במשפט אחד להפיל ולרומם כל מיני דברים כי ראיתי המורכבות של זה. משהו במוטיבציה שלי התחיל להשתנות, הייתה לי יותר תשוקה לשכב על ערסל ולחשוב על דברים".

אתה מסתכל לפעמים אחורה ואומר: וואלה, הייתי רוצה להיות בתקשורת ולהשפיע, אולי דברים היו נראים אחרת?
"יש חלק בתוכי, האידיאליסט, שרוצה לראות את זה ככה, אבל כשאני מסתכל על התקשורת כמכלול ועל מה שקרה לה ב־20 שנה האחרונות – אני שמח שאני לא שם. הייתי צריך לעשות הרבה יותר פשרות ממה שעשיתי כשהייתי בעיתון כמו חדשות, עיתון שהמציא את עצמו כל יום מחדש. נתנו לי שם להמציא גם את עצמי, זה לא עובד ככה היום".

שתי יאכטות ומטוס פרטי

הגישה האופטימית לחיים של ניצן לא הוכיחה תמיד את עצמה, וב־2012 הוא התוודה על קשיים כלכליים בעקבות חוב ענקי לביטוח לאומי, שהתגלגל כמקובל לחובות נוספים. ניצן פתח את זה בריאיון במעריב, שמסגר את העניין כ"עלייתו ונפילתו הכלכלית של גבי ניצן".

"עשיתי את זה גם כחלק מהעבודה של עצמי על הסיפור", הוא אומר. "כשאנחנו לא מוכנים להכיר בסיפור אנחנו לא יכולים לשנות אותו. היה פער בין איך אנשים ראו אותי למה שקרה לי בחיים. באמת היה לי קשה מאוד כלכלית ושמרתי על פאסון כלפי חוץ, אבל שמירת הפאסון היא גם שידור כלפי פנים שיש בזה משהו לא בסדר, ואז זה הופך למין קופסה שחורה כזו שאי אפשר להתעסק איתה בכלל, מלאה ביונים חשמליים לא נעימים. אני משתדל שלא יהיה פער בחיים שלי בין מי שאני לאיך שאני מביא את עצמי, ושם היה פער גדול מאוד, לא בהכרח במודע אבל ראיתי שמשהו בי עושה את זה".

הפער בין מי שיודע מה נכון לבין מי שחווה קשיים כלכליים?
"כן. אני זוכר שפעם הסתובבתי בפרדס חנה והיה יום קשה והייתי מבואס, ועבר מישהו ואמר: 'אתה? איך אתה מעז?', וממש כעס עליי. חשבתי 'בן אדם גנוב, מה הוא רוצה ממני', ואחר כך חשבתי על זה שאני לא יכול לספר סיפור אחד אבל בעצם לספר סיפור אחר, כי אני משקר לעצמי. רוב האנשים בארץ מתקשים כלכלית ומרגישים שזה בושה וכישלון ומסתירים את זה, וזה רק הופך לגרוע יותר. חשבתי שלדבר על זה ישחרר גם אנשים אחרים. אני שמח שעשיתי את זה".

"הרבה פעמים אני חושב לא רק על ביבי, אלא אנשים כאלה בכלל שהיה צריך לסגור אותם לאיזה שבוע בסיני ולשים להם כמה דברים טובים בתה שירגעו קצת"

הדברים הסתדרו מאז?
"יש לי שתי יאכטות ומטוס פרטי. מסתדרים, עד שיש איזה משהו ואז גם הוא נפתר. אני יודע שלו הייתי עושה בחירות אחרות בחיים שלי – כספית, כלכלית – הייתי במקום אחר, ואני עדיין עושה בחירות כאלה, במודע. אם נסתכל על השורה בבנק אני לא עשיר, אבל אם אני מסתכל על החיים שלי אני כן, אני חי בשפע. אין לי שום מחויבות כלפי התדמית שלי, של איך חושבים עליי או מה אני אמור להיות, וזה יותר שווה מהכל. זה מה שאני מנסה להעביר בכל הסדנאות שלי, כי אני חושב שזה מה שאנחנו הכי רוצים בעולם".

גם במחיר שיגידו גבי ניצן הקוקו?
"ברור, אומרים שאני קוקו. כשעזבתי את התקשורת ועברתי לאמריקה לגור בקרוואן על הר ואחר כך עזבתי להודו – תקופה שראסמי נקראת 'התקופה שגבי ניצן התחרפן' – אנשים התאכזבו ממני. גם מבחינה פוליטית הייתי חד, קול שלא מושמע, והיה לי מקום שכבר הייתי אמור למלא והתפטרתי ממנו. אני יודע שהיו תקופות שגם האנשים הכי קרובים אלי – ההורים, שאולי לא אמרו לי את זה אבל ראיתי את מבט – חשבו 'בחור אינטליגנטי בסך הכל, מה פתאום הוא בא ממקומות הזויים'. לחיות בשביל שיחשבו עליי ככה או אחרת – לא רק שזה עצוב אלא ממילא אין לי שליטה על זה וגם אנשים שמנסים לכוון את הדימוי שלהם נופלים כי הם בונים את זה על משהו מלאכותי, והבלוף מתגלה".

אתה חושב שנתניהו קרא את "באדולינה"?
"לא מאמין, לא הוא ולא אף אחד מבני המשפחה, אולי קאיה. אבל הרבה פעמים אני חושב לא רק על ביבי, אלא אנשים כאלה בכלל שהיה צריך לסגור אותם לאיזה שבוע בסיני ולשים להם כמה דברים טובים בתה שירגעו קצת. אני מדבר עליו כדוגמה – זה בן אדם שאני לא יודע מתי באמת הייתה הפעם האחרונה שהוא פגש את עצמו, סתם להיות עם עצמו ולראות מה באמת עושה לו טוב. לא יודע מתי זה היה לו בחיים בכלל. אני חושב שזה מסוכן מאוד שאלה האנשים שמנהיגים אותנו, אנשים שאין להם תקשורת עם עצמם. הייתי שמח מאוד אם לא בהכרח היה קורא את 'באדולינה' אלא כל דבר שהיה נותן לו רגע עם עצמו, ואינשאללה תכף יהיה לו מלא זמן לזה. אני מאחל לו ולנו מכל הלב שבאמת יהיה לו זמן לקרוא הרבה ספרים".

לאתר הסמינר עם גבי ניצן