גבר, זה לא העסק שלך

לימור זהר שביט, יזמת ובעלת הגלריה ארטמיסיה לאמנות נשית: הגלריה, שנפתחה בינואר האחרון, מציגה עבודות של נשים בלבד. "כשהיוזמה יצאה לאור זה היה מאוד מסקרן עבור אנשים, אבל גם עורר מעט אנטגוניזם. ברגע שעושים בחירה שהיא יותר מגדרית זה מייצר המון שאלות", מספרת זהר שביט. "ישנה הבדיחה הקבועה של גברים שמגיעים לגלריה ושואלים 'מותר לנו להיכנס?', והגלריה כמובן מכבדת ומזמינה כל אחד ואחת ליהנות מהחוויה האמנותית. ברמה עמוקה יותר, אני חושבת שאנשים מאוד הופתעו לגלות את הפער הגדול שיש בין אמנים גברים לאמניות נשים מבחינת הניראות וההצגה במוזיאונים ובגלריות בכלל. כשהוצאנו את הקול הקורא הראשון, התגובה הגורפת בקרב קהילת האמניות הייתה 'אנחנו לא מאמינות שעד עכשיו לא קמה יוזמה כזו'".
איך אתן משתלבות בעולם האמנות הישראלי העכשווי?
"אנחנו לא מנסות להיות גלריה קונבנציונאלית: הגלריה שלנו מייצרת חוויה אחרת, ואי אפשר להשוות אותה לאף חלל אחר שמציג אמנות. למשל, הקירות שלנו מגנטיים: אנחנו לא משתמשות בפטיש ומסמר, ולא פוצעות את הקיר. זה גם מאפשר לנו ליצור חלל תצוגה דינמי ומתעדכן, שמסונכרן עם קצב החיים הנוכחי שלנו. חשוב להדגיש שהעבודות שמוצגות הן לאו דווקא עבודות נשיות, אלא עבודות של נשים. מבקר שיכנס לגלרייה ללא ידע מוקדם לא ירגיש כלל בהבדל. מה שכן, התגובה הראשונית של המבקרים היא שמאוד נעים בחלל, וזה משהו שהיה חשוב לנו לייצר, עבור המבקרים וגם עבור הנשים שמציגות אצלנו".
גלריה ארטמיסיה, אברבנל 31, פלורנטין, תל אביב

תהילה דויטש, יוזמת "אוטול'ה": במסגרת המיזם מעבירה דויטש סדנאות "הכירי את רכבך" בכל רחבי הארץ. "את המיזם התחלתי בעקבות מקרה שקרה לי", היא מספרת. "ישבתי ברכב שלי עם אורות דולקים, רדיו פועל ומזגן ביום הכי חם בשנה. כמובן שכשרציתי להתניע גיליתי שהמצבר נגמר. נאלצתי לבקש עזרה ממישהו שהיה שם, והרגשתי כל כך מטומטמת. לאחר האירוע הזה גמלה בי ההחלטה ללכת וללמד נשים אחרות כדי שידעו להסתדר כשקורה משהו כזה. אנחנו כבר לא בזמנים שהאוטו היה של אבא והוא זה שנהג. היום נשים עצמאיות, יש להן רכב, ומבחינתי אם יש לך רכוש את צריכה לדעת איך להשתמש בו.
אוטול'ה התחיל כבלוג לפני כשנה. פתחתי אתר ואמרתי 'ניקח את האוטו ונהפוך אותו לקטן, חמוד, ובעיקר – נגיש'. בהתחלה רק העלתי כתבות, ובהמשך חברתי לבעל מוסך, איתו התחלתי להעביר סדנאות. כיום אני עובדת עם מישהי שהיא כמו מוסכניקית, והחיבור איתה איפשר לי להגיע לכל מקום בארץ. מעבר לכך, הרעיון של היוזמה הוא לפתוח את הראש שלנו לכך שגם התחומים שנחשבים גבריים לא באמת מחוץ לתחום. כשמישהי מבקרת בסדנה שלי ורואה שהיא מצליחה, פתאום היא מאמינה בעצמה יותר, ומרגישה שהיא יכולה לעשות עוד דברים – דוקטורט למשל. ככה אני העזתי והגעתי לאוניברסיטת ת"א לעשות תואר שני באנתרופולוגיה, אחרי שאפילו בגרות לא הייתה לי, ועל התואר הראשון נאבקתי באוניברסיטה הפתוחה".
מה עם הגברים? הם לא רוצים גם?
"גברים מתעניינים, אבל הרבה פעמים זו סתם התגרות, ואת אלה אני מנפנפת מיד. לפעמים הם שולחים לי הודעות סודיות, וכותבים 'תדעי לך שאני קורא את הבלוג כל הזמן ומאוד מתבייש שידעו', או 'אני לא מאמין שאני לומד דברים מאישה'. אם מישהו באמת מעוניין להגיע אני בודקת עם שאר הבנות שנרשמו לסדנה שזה בסדר מבחינתן, אבל כעקרון הסדנאות שלי הן לנשים בלבד, כי חשוב לי שיהיה להן מרחב נוח, שמאפשר לשאול שאלות, גם כאלה שמרגישות טיפשיות במיוחד, בלי לחשוש שיצחקו עליהן".
מיזם אוטול'ה, www.autolle.co.il

גלרייה ארטמיסיה. צילום: יח"צ

יעל שרר, פרויקט "רחוב משלה": "אין נשים ראויות", "לא מציעים לנו נשים" – אלה שני הטיעונים המרכזיים שמתרצים את העובדה שלמרות שנשים הן מחצית מהאוכלוסיה – הן עדיין נעדרות כמעט לחלוטין משמות הרחובות שלנו.
"לפני כשנה התחלתי לחפש ולהתעניין בנושא, וגיליתי שיש המון נשים חשובות, ציוניות, ששינו את פני ההיסטוריה שלנו וללא ספק ראויות לכך שיקראו רחוב על שמן, אבל איכשהו זה לא קורה", אומרת שרר. "מסבירים לנו שהן לא מספיק ידועות ומפורסמות, וזה הרי מעגל קסם – אישה לא מונצחת ולכן היא לא ידועה, ואז היא לא מספיק ידועה כדי שינציחו אותה. בעיה נוספת הייתה שהוועדות שיושבות בעירייה ודנות בהצעות הללו מקבלות לרוב הצעות מגברים, וגברים מציעים גברים אחרים. החלטתי להנגיש את כל הסיפור הזה, ויחד עם סתיו ברק ונועה נובק פתחנו דף פייסבוק, שהיום מנהלת אותו גם רותי שניידר. באמצעות הדף נתנו מידע על נשים שראוי בעינינו לקרוא על שמן רחוב, פרסמנו את כתובות המייל של הוועדות המחליטות בעיריות, ואפילו העלנו נוסח מקובל, למי שלא רוצה להסתבך".
והגולשות שיתפו פעולה?
"ההתגייסות הייתה מיידית, כי זה משהו שהיה צמא אליו. הופתענו לגלות גם שחלק מהעיריות פנו אלינו ישירות ושאלו אותנו אם יש לנו המלצות רלוונטיות עבורן – נשים מהאיזור הגיאוגרפי או מהעיר עצמה. אנחנו אמנם מעלות את הרעיון לשיח הציבורי ונותנות מידע, אבל בסופו של דבר הקהל שלנו הוא זה שיושב וכותב ומציע. אנחנו יושבות בבית, מאחורי מחשב, ונדמה לנו שאין דרך להשפיע, אבל בעצם, ברגע שכל המידע פרוש לפנייך ודרכי הפניה נגישות, תוך חמש דקות את יכולה לבחור מישהי מהעיר, העדה או הדת שלך, ולשלוח מייל לעירייה, ובכל הצעה שתגיע הם ידונו. השינוי שיכול להתחולל הוא מדהים – הרי הרחוב החדש יקרא כך עשרות, אם לא מאות שנים".
רחוב משלה, www.facebook.com/herstreet, herstreet.wordpress.com

מור כהן, מחזירת אקסים מקצועית: כהן פיתחה שיטה שבעזרתה היא עוזרת לנשים שמעוניינות לחזור לבן זוגן לאחר פרידה. "הכל התחיל מהסיפור האישי שלי. נפרדתי מבן זוגי, ואחרי תקופת צינון מסויימת היה לי ברור שאני רוצה שנחזור. החלטתי שאעשה הכל, אבל היה לי חשוב לא לפעול בצורה אימפולסיבית. במשך שנה שלמה קראתי וחקרתי מה כדאי לעשות, וברגע שפעלתי חזרנו די מהר. סיפרתי לחברות קרובות, הן התחילו להתעניין, והמעגלים הלכו וגדלו, עד שפנו אלי בנות שאני לא מכירה. זה השלב שבו הפכתי את זה לעסק של ייעוץ".
מדוע את פונה רק לנשים?
"היו לי כמה ניסיונות עם גברים, רובם כושלים. אנחנו חושבות אחרת מגברים, עם מורכב מדי. אני לא מאמינה שאפשר להחזיר מישהי ברגע שקיבלה את ההחלטה. אצלנו המהלך מגיע אחרי תהליך ארוך של חשיבה והחלטה, בעוד שאצל גברים הוא יותר אימפולסיבי".
האם לחזור לאקס זה תמיד הדבר הנכון לעשות?
"לא. בתור התחלה, אני לא מקבלת נשים מתחת לגיל 25, וקשרים של פחות מחצי שנה (אלא אם מדובר במגזר חרדי או ערבי, שאצלם כללי המשחק מעט שונים). מעבר לכך, עד כמה שאני רוצה לעזור ולשרת, לפעמים זה פשוט לא הדבר הנכון. לפעמים בתהליך שאנחנו עוברות ביחד קורה משהו אחר, לא פחות טוב. כשהנשים הללו מבינות שלהחזיר את האקס זה דבר אפשרי, הן גם מבינות שהן והוא שווים, ושמעבר למשחקים הללו של האגו – אולי הוא באמת לא היה המתאים. התובנות הללו מזרזות החלמה והינתקות שלהן מההיתקעות עליו. עם הזמן את הרי גדלה, צומחת, מבינה את עצמך, וגם לומדת איך למצוא את מה שבאמת מתאים לך. הזוגיות הבאה תמיד תהיה טובה יותר".
מור כהן: back-2me.com, 058-6909193

מאיה רומן, ממקימות ומעורכות עיתון פוליטיקלי קוראת (לצד ליאן רם, פליאה קטנר, מור קומפני, נוי גבאי, שולמית פרבר, קשת קורם, ליאור אלפנט, ירדן סקופ, תמי דינס, תמר עמית יוסף וענת פינטו): הרעיון הוא להגיש לקוראות עיתון עם קול נשי ברור, שמספק להן חדשות ותכנים מנקודת מבט פמיניסטית ביקורתית, בניגוד למצב שהיה עד היום בו כל העיתונות הייתה עם טון מאוד גברי. אנחנו לא יוצאות נגד העיתונים הקיימים – זה לא רע להיות עיתון לגברים לבנים, הבעיה מתעוררת כשמנסים להעמיד פנים שזה לא המצב. גם בערוצים שקיימם עבור נשים, הרבה פעמים הנושאים מוגדרים בצורה מאוד סטיראוטיפית. המיזם שלנו מראה שהפן הפמיניסטי הוא זווית ראייה שאפשר להחיל אותה על כל דבר: כל נושא שמעניין אותנו כנשים.

בכל יום יש שתי עורכות שאחראיות להעלות לפייסבוק תכנים מקוריים, ביקורות על תכנים אחרים כאלה ששולחות לנו גולשות. לדוגמה אני מתעניינת בתרבות פופלרית ולכן מעלה הרבה תכנים שקשורים לזה, אבל יש נשים שפחות מתחברות, ושואלות למה העיסוק בשטויות האלה. בשבילן יש העורכות האחרות, שכותבת על חדשות אקטואליות, או על אימהות ולידה, על ספורט ועוד".

מתחילות לראות את השינוי?
"השינוי איטי, וגם אם הוא לא נעשה בצורה המושלמת ביותר הוא קורה ונהדר שהוא קורה. אנחנו רואותו אותו ביחס שאיבגי וינון מגל זכו לו, למשל. גםהעיתונים הרצייניים מתחילים להתייחס אלינו, ופונים כשיש פרשייה שקשורה ל"מומחיות" שלנו. הם מתחילים להבין שגם בלי קשר לצדק חברתי ולמוסר, יש קהל שמעוניין לקבל את התוכן והחדשות שלו בצורה הזו, ואם הם יתעלמו מזה הם יפסידו".

מאיה רומן, ליאור אלפנט ותמי דינס מצוות פוליטיקלי קוראת

מדוע אתן חותמות על כל פוסט שעולה לפייסבוק?
"הדף שלנו מאגד נשים עם דעות חזקות במגוון נושאים, מטבעונות דרך פוליטיקה ועוד. אלו נושאים שאין עליהם תמיד הסכמה, אבל חשוב לנו לייצר פלטפורמה שמאפשרת לנשים להביע כל מה שמעסיק אותן. לכן אנחנו מבהירות שאנחנו אומנם גוף אחד, אבל לכל אחת הרעיונות והדעות שלה. מעבר לכך, חשוב לעמוד מאחורי הדברים שאת אומרת, להגיד: זו מי שאני, ואני לא מתיימרת להיות אובייקטיבית, כי אני לא מאמינה שיש דבר כזה, אובייקטיביות מוחלטת. לאחרונה עלתה בערוץ "מאקו גברים" כתבה מאוד סקסיסטית ופרסומית, ומי שהיה חתום עליה היה 'מערכת מאקו גברים'. אם אף אחד לא מוכן לחתום על הכתבה הזו כנראה שיש איתה בעיה, שהיא מגיעה ממקום שלא שלמים איתו, וזה לא המקום שאנחנו רוצות להגיע אליו".
http://politicallycorret.co.il/
https://www.facebook.com/politicallycorret

סיביל גולדפיינר, הבעלים של כולה, ספא לנשים בלבד (וגם הבעלים של חברת האופנה קום איל פו): "הספא, שמעסיק עובדות בלבד (חוץ מאיש התחזוקה), מעודד את לקוחותיו בתשע השנים האחרונות לשכוח לשעה קלה מהמחויבויות לצרכים של אחרים, לקחת את הזמן שלהן ללא רגשות אשם ולשים עצמן במקום הראשון. הספא מבקש ליצור בועה נעימה, משוחררת ממבט ביקורתי, בה מותר "להוציא את הבטן" או חלילה וחס – לבוא עם רגליים לא מגולחות: "נשים שמגיעות אלינו מרגישות שסוף סוף מצאו מקום שמתייחס רק אליהן, ומאפשר להן להרגיש הכי בנוח ובניתוק מהעולם. חוץ מחבילות וטיפולים מיוחדים אנחנו מקיימות גם מקיימות אירועים פרטיים עם תכנים מגוונים של סדנאות, כמו יוגת צחוק, שפת גוף, ריקודי בטן, העצמה אישית וכו'. כשחוגגות אצלנו, הארוע מקבל צביון יותר חגיגי עם רוח נשית חזקה".
ומה עם הגברים?
"גברים הרבה פעמים מתעצבנים ומדברים על אפליה. מקום אחד בעולם שלא נותן להם להיכנס – והם כועסים".
כולה, ספא לנשים בלבד, האנגר 26, נמל תל אביב, lovely@coola.co.il ,03-7171540