כולם אמרו לי שלונדון מנוכרת. בסוף מצאתי בה את הבית שחיפשתי

הקלישאה שבתל אביב כולם חברים לא עבדה על מלכה פינקלשטיין, אז היא עברה ללונדון המנוכרת שהתגלתה כחמימה הרבה יותר. רק הים חסר

לונדון. צילום: שאטרסטוק
לונדון. צילום: שאטרסטוק
21 בפברואר 2019

ערב אחד חזרתי הביתה מהעבודה. ערב שישי, מחר סוף השבוע, ומפאב על הרחוב הראשי נפלט, בקושי עומד, גבר כבן 40, סמוק, שיערו פרוע, העניבה פרומה, והוא מדדה אל עבר תחנת הרכבת, שיכור ברמות של אלנבי ב-4 בבוקר. הסתכלתי עליו בחצי גיחוך והסתכלתי על השעון. השעה היתה 9 בערב. חשבתי לעצמי שמעולם לא הייתי כל כך שיכורה בשעה כל כך מוקדמת של הערב. פאסט פורוורד לכמה חודשים קדימה ואני שיכורה כמו שאתם לא מדמיינים מארבעה פיינטים (אולי חמישה?) בפאב של חבר בווטרלו. השעה עוד שניה 22:00 והם עומדים לסגור את הפאב אז אני מזמינה עוד פיינט.

ירדתי מהמטוס בנובמבר 2014 אחרי קיץ מטורף – צבאית, מדינית, חברתית, כלכלית, מה לא – ומיד תקף אותי השקט הזה שעוטף את האנשים כשהם פוסעים ברחוב, מנותקים אחד מהשני ומהסביבה, עטופים באוזניות ובז'קטים שלהם, העניבות החונקות, נעלי הספורט על גרביונים שחורים כי נעלי העקב בתיק. זה לא משהו שקורה בתל אביב, גרביונים. חם נורא לגרביונים, גם בחורף. בתל אביב כולם חברים, זו הקלישאה, ופה הכל מנוכר, גם זו קלישאה. איכשהו דווקא בניכור הזה מצאתי את התחושה החמימה, שאמורה להיות מוכרת, של בית. משהו שלא הרגשתי בתל אביב.

לא הייתי תל אביבית טובה, אני מבינה את זה עכשיו כשחזרתי מביקור של חודש בעיר שעד לא מזמן הייתה שלי. לא ניצלתי אותה עד הסוף. שנאתי את עצמי בתל אביב כי לא הרגשתי שייכת לשום דבר שהיה לה להציע לי ואולי בגלל זה גם היה לי ממש קל לעזוב. הפעם היא עטפה וערסלה אותי בין הרחובות המחוספסים שלה.

כשעברתי ללונדון, הפתיע אותי כמה מוקדם יוצאים כאן. הם עומדים גדודים גדודים ליד שולחנות בפאב מחמש אחר הצהריים בדיוק, לא יושבים חס וחלילה כי הם ישבו כל היום, ומזמינים פיינט אחרי פיינט אחרי פיינט. שאלתי פעם מישהו איך אפשר לשתות כל כך הרבה בירה והוא ענה שהם פשוט משתינים המון.

בתל אביב כשיוצאים לשתות אז ממש יוצאים לשתות ומקבלים צ'ייסרים של אלוהים יודע מה מהברמן, שבטח אתם מכירים מאיזה מקום אחר ששניכם עבדתם בו או יצאתם אליו ואז אתם פוגשים עוד כמה חברים והם בדיוק זורמים לתדר או לאוגנדה או לאנה לולו הי"ד ואולי תבואו כי יהיה מצחיק. גם בלונדון זה קורה, רק שהאנשים האלה הם אנשים זרים לחלוטין שפגשתם שיכורים באמצע הרחוב, גם להם יש כוס זכוכית שנלקחה מהפאב כי הברמן פשוט רצה שהם יצאו כבר כדי שהוא יוכל לנקות וללכת הביתה, וזה בזמן שבתל אביב (שעתיים קדימה, כן?) רק מתחילים לצאת מהבית.

הבחוריקו החמוד מהפסקה הראשונה? זה פחות או יותר מה שעובר עליו כל שבוע, בעוד שאצלכם חוזרים מדדים ב-3 לפנות בוקר מעוד ערב פסיכי בכולי באמצע השבוע. מה ההבדל? אתם כנראה יוצאים כדי לשכוח שאין לכם כסף, זמן וביטחון, והוא יוצא כדי לשכוח שיש לו בדיוק את הדברים האלה. הוא רוצה להיות תל אביבי ואתם רוצים להיות לונדונרים.

מה שכן, לנו יש פארקים רחבי ידיים, את התמזה ואת Whirl-y-gig (תגגלו, כדאי לכם). לכם יש ים. אני מתגעגעת לים.