ג'ון קליז הפך את הבמה לסלון עם מקרן וזה היה פשוט מרגש
מעריצי מונטי פייתון ידעו שסבא קליז לא יתגלה פתאום כסטנדאפיסט־על, ומה שהזין את האנרגיות באולם היה נטו נוסטלגיה. וזה המון
חלק בלתי מבוטל מהקסם של ההומור הבריטי הוא הדיסוננס בינו לבין כל דבר אחר שנגמר ב"בריטי". התוכן איננו מעודן, אלגנטי, מנומס, מכובס או מגוהץ, אך גם המטופשת שבבדיחות מוגשת בקורקטיות רצינית מעוטרת תחרה. ג'ון קליז מתענג בכל הזמנות על הפער הזה. במופע שהתקיים אמש (שבת) הוא ישב זקוף על כיסאו לצד בובה קטנה של למור וסיפר את סיפור חייו דרך סדרה של בדיחות וקטעי וידיאו, שומר על פוקר פייס אנגלי גם אחרי שמישהו מפיל למים אדם אחר אחרי שקיבל זפטה מדג. אחד הדברים היחידים שהוציאו ממנו צחוק מהיר ורועם הוא סיפור על "בריאן כוכב עליון", וכיצד ראשי הכנסיות כה נפגעו מהבדיחה על המאמינים שעוקבים בעיוורון אחר מנהיגי הדת עד שהם אסרו על אותם מאמינים לראות את הסרט.
הגעתו של קליז לישראל היא אירוע חשוב לכל חובב קומדיה מקומי, אבל לא הולכים לראות הופעה כזו בשביל חומרים חדשים ומושחזים. ספק אם מישהו ציפה מקליז בן הכמעט 80 להתגלות פתאום כסטנדאפיסט על, ואכן, זאת יותר מצגת שקופיות או סדנת אמן, רק בלי מראיין ובלי שאלות מהקהל. חלק לא קטן מהמופע הוא קטעי וידיאו מהארכיון עם כל החשודים המיידיים – "בריאן" ו"הגביע הקדוש", מערכונים נבחרים מ"הקרקס המעופף", השמן המתפוצץ, בזיל פולטי, הפרידה המוקדמת מגרהאם צ'פמן ושירה בציבור של "אריק החצי דבורה". בין לבין היו גם קטעי נונסנס מעט מאולצים, כמו הרגע המסיים את המערכה הראשונה שבה ניצב מהקהל חוטף דלי מים על הראש כעונש על צילום ההופעה.
כשקליז המבוגר מפנה את הבמה לעצמו הצעיר, במערכון המופלא על "שבוע הכיף השוודי", קשה להכחיש שבין השניים יש פערים מסוימים בכל הנוגע לאנרגיה ומחויבות. זה לא הופך את המופע עצמו למבאס או משעמם, אבל ברור לכל צופה שהוא לא רואה מופע קומדיה אלא מופע של קומיקאי. קליז לא מנסה להצדיק את מעמדו, אלא רק לדבר על הקריירה, על החברים, על הדברים שהצחיקו ומצחיקים אותו. לפעמים הוא גם מספר בדיחות. הוא עוקץ את האנשים שכותבים סמינריונים על מערכונים חסרי פשר, אבל בעצמו מנתח ומסביר קטעי עבר אהובים, איך נוצרו ולמה בעצם הם עובדים.
כמובן שלא ייתכן שקומיקאי יעלה על במה ב־2019 בלי להתלונן קצת על הפוליטיקלי קורקט, וקליז נופל כאן לאותן סיסמאות אוטומטיות ודי משעממות. מצד שני, הוא מבהיר שלא מעניין אותו להתבריין על אחרים, ושיש להבדיל בין עקיצות ברוח טובה לבין פגיעה מרושעת במהותה. את כל זה הוא עושה בשביל לפצוח ברצף של בדיחות עדתיות – בבריטית קוראים לזה Racial Humor – ולקליז חשוב שתדעו שהוא מת על זה. כדי להדגים הוא פוצח בלקט של בדיחות אייטיזיות באופיין על איטלקים, ספרדים, אירים, יוונים, סקוטים, בריטים, יהודים ואוסטרלים, מהסוג שתרבות הפי.סי לא טרחה לבטל כי היא שכחה שהן קיימות. זה לא בלתי מצחיק, אבל בואו נרגע עם ההיסטריה, אף אחד לא יכתוב מאמרי דעה חוצבי להבות נגד בדיחת "כמה יוונים צריך בשביל להחליף נורה".
למי שאינם בקיאים לפחות ברמה מינימלית בפועלם של הפייתונים אין הרבה מה לחפש במופע כזה; הקהל שהגיע למופע אמש הוא קהל מעריץ שגדל על החומרים האלה. הנוסטלגיה והאהבה לאיש וליצירה שלו ניכרת בכל צחקוק שעולה בקהל, ובצדק – זה מופע שיש בו הרבה אהבה ורצון טוב גם כשהמארח נוהם במרירות על עובדים חסרי תועלת בבתי מלון. חשוב להתייחס לכל זה בפרופורציה הראויה ולא לצפות שסבא קליז יתחיל להדגים הליכות מטופשות לאורך הבמה, אבל בשביל מה שזה, זה טוב מאוד, מרגש אפילו.