העיבוד של ג'ורג' קלוני ל"מלכוד 22" חסר עוקץ

בחורף שעבר הכריז יוצר הסדרה "סיפורה של שפחה", ברוס מילר, כי כבר יש לו תכנון עלילתי עד לעונה עשירית. את הידיעה הזאת אף אחד כבר לא הופתע לשמוע. אם כבר, ההפתעה הייתה החידוש של הסדרה מראש לעונה שנייה, אחרי שהראשונה סגרה את הפינות והיה נראה שהיא פשוט מספרת מחדש את הספר וזהו. היא לא היחידה לעשות את זה, כמובן. "שקרים קטנים גדולים" ו"משחקי הכס" התנתקו מחומר המקור, הרי ביקוש הוא ביקוש. עכשיו, כשג'ורג' קלוני מציג בגאווה עיבוד חדש ל"מלכוד 22" הקלאסי, קשה שלא לתהות האם גם יוסריאן הולך להיתקע בגיהנום צבאי לעוד שתיים־שלוש עונות, או שהמיני סדרה שמיועדת לכלול שישה פרקים בלבד תישאר מיני?

ספרים הם הסחורה הכי מבוקשת בטלוויזיה זה תקופה. זה יותר מהגיוני, הרי ספרים או סדרות ספרים מתאימים יותר לעיבוד טלוויזיוני מאשר הקולנועי – החלוקה לפרקים, רוחב היריעה, פיתוח ארוך ומעמיק של דמויות במשך שנים ועוד. כל ערוץ רוצה "משחקי הכס" משלו, אבל גם כשאין מדובר באפוס פנטסטי ויקר יגרור העיבוד כותרות ובאזז, וכן, זאת גם חותמת איכות. לא סתם פרקים של "בית הקלפים", שנטפליקס ביקשה למתג כיצירה חשובה ומתוחכמת, לא נקראים "Episodes" אלא "Chapters". המנצחים הגדולים הם אלה ששמעו שזה ממש טוב אבל התעצלו לקרוא, ועכשיו הם כבר לא צריכים.

מה שמביא אותנו ל"מלכוד 22", הקלאסיקה של ג'וזף הלר משנות ה־60 שעדיין מושכת גם קוראים מהסוג העצל. אם יתברר ש־85 אחוז מהמתגייסים לצה"ל קראו אותו במהלך שירותם איש לא יופתע, והם לא לבד. ג'ורג' קלוני – שסימן את עצמו כחובב קומדיה אבסורדית אחרי שנים של עבודה עם האחים כהן ובפרויקטים עצמאיים שלו כבמאי וכמפיק – לקח את הספר כפרויקט בשביל הנשמה. בסוף זה השתלם לו, כשהולו הסכימה לעבד את הספר למיני סדרה של שישה פרקים, שניים מהם בבימויו, בהפקה הגדולה והמושקעת ביותר שלה עד היום.

במובן מסוים מדובר בתשובה של הולו לקהל הגברי ש"סיפורה של שפחה" אינו מעניין אותו – המחשה ויזואלית לסיוטים בעולם לא לגמרי ריאליסטי. אם הפחד הקולקטיבי הנשי הוא אונס, דיכוי ואובדן זכויות, אצל הגברים הוא מוות במלחמה או בשירות צבאי שלעולם אינו נגמר. אולי בגלל זה הסדרה מעדיפה לא להתייחס לאבסורד והכאוס ומנסה לעשות הכל יפה ומסודר, אבל בלי הרבה אנרגיה. התוצאה הסופית מרגישה קצת כמו שיעורי בית, דרך קלה לקרוא ספר בלי לקרוא אותו. לא שאין שום טעם להראות לנו שוב חיילים צעירים ויפים שצריך יותר מפרק כדי ללמוד להבדיל ביניהם, מצולמים יפה בצבעוניות תקופתית דהויה, ברגעים פשוטים ואנושיים של אחווה גברית לפני שהגורל תופס אותם. אבל לא בטוח שבשביל זה אנחנו צריכים עיבוד ל"מלכוד 22".

ג'ורג' קלוני ב"מלכוד 22"

"מלכוד 22", לפחות לפי שני הפרקים הראשונים, היא סדרה רצינית. יש הומור, אבל הטון לא אבסורדי או קומי, יותר כמו דרמה עם סצנות מצחיקות, שגם הן קצת עצובות בעצם. הסיפור, למי שלא בקיא: ג'ון יוסריאן (כריסטופר אבוט) הוא טייס שמוצב באי איטלקי נידח במלחמת העולם השנייה. הוא מת להשתחרר אבל המפקד החדש (קייל צ'נדלר, "אורות יום שישי") נחוש לדרוך עליו ועל חבריו כדי להתקדם, אז הוא מאריך להם שוב ושוב את רשימת המשימות הנדרשת לפני שחרור. יוסריאן מפתח פחד הולך וגובר מהמוות, ויותר מזה – מהרעיון שמותו במלחמה יהיה מיותר לחלוטין. הוא לא דואג יותר מדי לאנשים שאותם המטוסים מפציצים וגם לא ממש לחבריו. זו דמות אנוכית באופן מקסים, אבל בימוי שנותן קצת יותר מקום לקומדיה היה מיטיב עמה.

כשהסדרה כן רוצה להיות קומדיה ונצמדת לדיאלוגים המקוריים היא חדה ומצחיקה, איך לא. הכיף הכי גדול קורה כשנותנים חופש פעולה לאוסף הדמויות המטורללות שמאכלסות את היחידה, מהחבר הצהוב שעונה על שאלות רטוריות דרך החייל השאפתן מדי שעושה עסקים עם כל אירופה ועד החייל המסכן שאביו העניק לו את השם מייג'ור מייג'ור. אבוט הוא לא פצצת כריזמה והופעת המשחק שלו, לפחות בינתיים, היא לא הרבה יותר מיעילה. מקביליו מוצלחים בהרבה ממנו, בהם צ'נדלר בתור המפקד המניאק, קלוני בתור מדריך התירונים האובססיבי, יו לורי בתור הקצין שלא עושה כלום וצוות שלם של שחקנים צעירים ולא ממש מוכרים בהופעות מעולות אחד אחד. לא מעולות מספיק בשביל להצדיק חילול קודש קטן אם הסדרה תהפוך ללהיט והולו יזמינו במהירות עוד עונות, אבל בשביל שישה פרקים זה לגמרי מספיק.

החל מ-23.5, ימי חמישי ב-22:00 ב-yes Edge וב-yes VOD