יאללה זזתם: יפו כמגרש משחקים. החיים כמשהו שצריך להתלהב ממנו

כשהייתי ילד בקיבוץ, אני זוכר שהייתי חוגג אחרי גולים כמו הכוכבים של נבחרת ברזיל, רוקד ומשכנע את הקבוצה לעשות "זחל ניצחון" ונוחת כמו אווירון על המגרש. בגיל 7 קיבלתי קלטת של מייקל ג'קסון ושעות העברתי גלים בגוף מצד לצד, מתענג על כל הזדמנות לזוז ולשחק. אמא שלי, מורה לתיאטרון, לא ניסתה להגביל את הזמן שבו חסמתי את הכניסה לבית בתרגולים מול המראה. את הסביבה זה פגש באופן שונה מאוד. הייתי שומע בלי סוף את המשפט "מה אתה מתלהב?!" בבוז עמוק. ילד מתלהב הייתי. הבנתי שזה מעצבן כשמישהו חוגג מולך גול, למשל, אבל לא הבנתי למה להתלהב זה דבר רע. הרגשתי שאנשים סולדים מהחשיפה הזאת. המילה הזאת, שלהבה מסתתרת בה ומציתה את האדם שחווה אותה באושר, צריכה להיות מקור לבושה? התרחקתי. מהריקוד. מהתנועה. למדתי להצניע הצלחות ושמחה.

בצבא הייתי מפקד ואחר כך קצין קרבי. קור רוח ואדישות נחשבו תכונות מוערכות ואימצתי אותן. כשהשתחררתי שאלתי את עצמי מה אני יודע לעשות. התשובה היחידה שעלתה בי הייתה "לאמן אנשים להילחם". כמה שנים מאוחר יותר, בזמן שטיילתי בפרו, נשאלתי על ידי מטפס הרים שפגשתי "אז מה אתה רוצה לעשות כשתחזור לישראל?" ובלי לחשוב פתאום אמרתי לו "לשחק". כמה רחוק הייתי צריך להיות פיזית ורוחנית כדי להיות מסוגל להגיד את זה בקול רם. זה הדבר היחיד שבא לי לעשות כל יום בחיים. כשחזרתי נרשמתי ללימודי משחק בסמינר הקיבוצים. הייתי בתחילת הדרך וחשבתי שכדי לשחק צריך "במה" ו"קהל".

אימפקט חיובי רחב. כפיר ליבנה עמרם (צילום: ניב סמיטליין)

את Guru Zuzu בישראל הקמתי יחד עם דניאל פריידלין לפני כשנה וחצי. אנחנו חלק מקבוצת יוצרים בינלאומית ששמה לה למטרה להעניק חוויות של שייכות ופלייפולנס לאנשים באמצעות מוזיקה, ריקוד וצחוק. כשנחשפתי לקונספט הייתי כאמור שחקן תיאטרון ומנחה סדנאות, עם אישה בהריון מתקדם. ליצור מערך שיוכל להביא את חווית Guru Zuzu לעולם הרגיש כמו להחליט לטפס על האוורסט. דניאל הכיר אותי עוד מימי תנועת הנוער, הוא בדיוק סיים שורת תפקידים מורטי עצבים בהייטק ורצה להזין את הנפש במשהו שיצור אימפקט חיובי רחב. נפגשנו וגילינו די מהר שני דברים: האחד – אנחנו חולקים את הרצון לשחק כמו ילדים ולהעניק לאנשים חוויות שחרור ובו בזמן כל אחד מאיתנו מביא ניסיון עשיר מתחומים שונים ומשלימים. הדבר השני – שנינו נהייה אבות לילדות בקרוב מאוד. דןדן לילדה שנייה, אני לבת בכורה.

בינואר 2020 התחלנו לעשות אירועים לקבוצות קטנות שרצו לחוות משהו ייחודי ומשוגע. בעזרת אוזניות אלחוטיות, מוזיקה סוחפת והנחיה, הזמנתי אנשים לעשות דברים משוגעים ברחובות העיר. לשיר סרנדות לזוגות במרפסות, למשל. או להקדיש ריקוד לפקח עירוני. גורו זוזו הפציע לראשונה בישראל. בפברואר שלחתי לו הודעה "אין אותי היום, אנחנו נכנסות לחדר לידה:)" הוא ענה "גם אנחנו". הבנות שלנו נולדו בהפרש של 12 שעות. באותו מקום ובאותה מחלקה. פסגת האושר. שבועיים אחרי כן, ביום אחד – כל העשייה שלי בעולם, כל מקורות ההכנסה שלי פשוט נסגרו בבת אחת. אין תיאטרון, אין קבוצות בבתי ספר. כל העולם התכנס והתבודד.

לשחק כמו ילדים. כפיר ליבנה עמרם ודןדן פרייליך (צילום: ניב סמיטליין)

עכשיו כבר יודעים להגיד שלצד הקורונה, התפשטה מגיפה נוספת. מגיפה של בדידות, חוסר אונים ודיכאון שהפכו ליום יום של אנשים רבים. עולם התרבות חווה מכה כפולה, כשהוגדר "לא חיוני" על כל המשתמע מכך. בין הסגרים פתאום הבנו: גורו זוזו זה לא רק כיף. זאת חווית ריפוי עוצמתית. היא הופכת כל משתתף לחלק ממשהו גדול יותר. היינו נחושים להגשים דווקא בתקופה כזאת את המשימה שלנו. ההגבלות על התרבות, המועדונים וההתקהלויות השאירו חלל שהיה זקוק למענה. הצורך במפגש אנושי בטוח, בשחרור מתחים ובהזזת הגוף היו מוחשיים מתמיד. יותר מכל ראיתי אותה, את ההתלהבות מצטמקת לכדי זרזיף. בבוקר ציפור נחה על החלון שלנו. הבת שלי הסתכלה עליה בפליאה והתחילה למחוא כפיים. מתי אנחנו מאבדים את זה? תהיתי. ואולי זאת המתנה שלי? ליצור מרחב שבו מותר לחוות את העצמנו במלוא העוצמה, את הגוף שזז ולראות את כל מי שמולי באור חיובי.

אין לי איך להסביר את התופעה שנקראת גורו זוזו: ארבעים אנשים שלא הכירו זה את זה לפני חצי שעה שרים בקול אחד "אהבה היא מילה יפה, היא תפילה יפה… היא תמיד תתגבר אם בשפת אהבה נדבר" – אתה שומע את זה ומבין שנוצר משהו לא רגיל. הקבוצה הזאת הופכת ברגע למופע שלם, ממגנט וסוחף שמכיר את התנועות באופן מושלם ויוצר אינטראקציה עם כל מי ומה שנמצא ברחוב באותו הרגע – אתה מול החזיון הזה ומבין שמה שיש כאן הוא חד פעמי ובלתי נשכח עבורם. כשסיימתי אירועים של גורו זוזו בין הסגרים שמעתי תגובות שלא שמעתי בחיים. זזו איתנו אנשים מכל סוג וגיל, צוותים בחברות הייטק, צוותים חינוכיים, אירועים פרטיים. הגענו לכל פינה בארץ, מפתחת ניצנה ועד הגליל העליון וגילינו שאין גבול למה שאפשר ליצור בין אנשים עם מוזיקה ועם הנחיה מקצועית וקשובה.

הילד שבנו, לא תמיד נגיש אלינו. אנחנו ממשטרים אותו, אומרים לו להפסיק להתלהב ומתיישרים עם הסביבה. להיפגש איתו שוב, זאת פסגת אושר שרואים ממנה בצלילות את העולם באור חדש. עכשיו החלטנו ליצור משהו מיוחד לילדים ולתת להם הזדמנות להביע את שמחת החיים הטבעית שבהם. את השיעור הכי חשוב שלנו אנחנו מקבלים מהם. בקרוב נשיק בתאטרון הערבי-עברי ביפו את Guru Kids, אירוע מותאם במיוחד לקהלים בגילאי 4-9 בו נזוז בסמטאות הציוריות ונתחבר עם הקסם של יפו. המשימה שלנו רק התחילה. בנחישות, בגמישות ובחיפוש אחר כל הזדמנות לשחק ולצחוק, בא לנו להפוך את העולם למגרש משחקים ואת החיים למשהו ששווה להתלהב ממנו.

ביום ראשון הקרוב ייפתח פסטיבל תיאטרון יפו להצגות ילדים עם שלל הצגות באוויר הפתוח בעברית, ערבית, ג'יבריש, ללא מילים ודו-לשוניות. אירוע הבכורה של Guru Kids יתקיים במסגרת הפסטיבל בראשון הקרוב, 14:30. עוד פרטים ורכישת כרטיסים באתר התיאטרון