גיבורת ילדותה של מירב שירום: עפרה חזה
אם יש דבר כזה "גיבורת תרבות", קוראים לה עפרה חזה
כילדה רקדנית בפתח תקווה של שנות ה־90, הייתי שאפתנית, חלמתי בגדול, הכי גדול, אבל מעולם לא הערצתי אמן. כמובן שהתחברתי לזמרים ולשחקנים מסוימים ופיתחתי טעם אישי שלימים עיצב אותי כאדם ובעיקר כאמנית, אבל לא היו לי פוסטרים של מפורסמים על הקירות או מחברת חתימות, וגם לא הייתי חברה באף מועדון מעריצים.
אימא שלי תמיד אמרה שעוד כשהייתי ילדה קטנה ראיתי באמנים קולגות ושתמיד ידעתי בסתר לבי שיום יבוא ואהיה אחת מהם. ועם זאת, לאחר מחשבות רבות, החלטתי לבחור בעפרה חזה כגיבורת התרבות שלי.
עפרה חזה הייתה יוצאת דופן: צניעות וענווה מצד אחד, והצלחה מטאורית בארץ ובחו"ל מהצד השני, תוך התעקשות על פרטיות כמעט מוחלטת. הכישרון הייחודי שלה, יופייה הבולט, הביוגרפיה שלה כבת זקונים למשפחה מרובת ילדים בשכונת התקווה של שנות ה־50 על כל המשתמע מכך, והעובדה שהגיעה לאן שהגיעה בכוחות עצמה, בשאפתנות אדירה אך לא פחות מכך, כאמור, גם בצניעות טבעית – הפכו אותה לגדולה מהחיים, ולהרבה יותר מ"ההיא ששרה את 'שיר הפרחה'". עפרה חזה היא גיבורה במלוא מובן המילה.