גיבור נעוריו של עמיר לב: מוסי אהרונוב

אי אפשר היה לפספס אותו. שחום, גבוה ויפה. תמיד לבוש מוקפד. תמיד עם מכנסיים ארוכים. תמיד עם נעליים. הייתי רואה אותו עם אימא שלי בימי שישי בבוקר, בשולחן שמחוץ לקונדיטוריה קפה. רגל על רגל, זקוף כמו נשר. אחרי שגדלתי קצת, אימא שלי הייתה שולחת אותי לבד לקונדיטוריה בימי שישי. הייתי רואה אותו מרחוק בפינה הקבועה שלו. לפעמים קרא, לפעמים ישב עם מישהי; צעירה או מבוגרת, אבל תמיד יפה. היו גם החברים שלו שהכרתי מהעיר. הם ישבו סביבו והוא היה מסביר עם הידיים.

[tmwdfpad]אחר כך גיליתי איפה הוא גר. הוא היה חלק ממשפחה כבדה. היה מפחיד לעבור ליד הבית שלהם. הם היו יושבים, האחים שלו והחברים שלהם על הגדר, ולפעמים היית יכול לחטוף סטירה סתם ככה, או שהיו עוצרים אותך, לוקחים לך את האופניים ומחזירים אחרי שעה. הייתי בן 14 וטסתי עם האופניים, אבל הם עשו לי מחסום ועצרתי. מישהו בא אליי מאחור ודפק לי ביצה על הראש.

לא יודע מה עבר עליי, אבל העזתי לדבר ואמרתי לו: ״תאר לך מה אני מרגיש״. שנייה לפני הסטירה, הגיבור שלי יצא מהבית, ניגש אליי ושאל: ״מה אמרת?". חזרתי על מה שאמרתי בשקט. הוא היה בלי חולצה ונראה כמו כוכב קולנוע. הייתי בהלם שזה הוא. הוא אמר לי: "בוא, כנס". הביא לי מגבת, מישהי מהבית הגישה כוס תה. הוא אמר לי: "ראיתי אותך כבר פעם". הוא יצא איתי לאחים שלו ואמר להם: "בחיים אתם לא נוגעים בו". חזרתי הביתה מאושר. יום אחרי זה רציתי לראות אם זה באמת נכון. עברתי שם, והם שאלו אותי "מה העניינים?"

עמיר לב. צילום: כפיר בולוטין

בוף בלחיצת יד

שישי אחד ראיתי אותו. הוא ישב עם אייל היפה שהכיר אותי. הם דיברו עליי. הוא קרא לי, התיישבתי. הוא שאל אותי מי הגיטריסט שאני הכי אוהב ואמרתי "אריס סאן". הוא טפח לי על הכתף. התרגשתי. מאחוריו עצרה פורד קורטינה לבנה של המדור. הוא קם, הם דיברו איתו יפה, הוא נכנס באלגנטיות למכונית והתיישב מאחור בין שני הבלשים עם החליפה הזאת שלו. נשארתי עם אייל היפה ששתק, והלכתי.

שבוע לאחר מכן הוא ישב עם אחת מחבורת לול. "איך הוא הביא אותה לקפה פיטרו בחולון?", חשבתי לעצמי. הוא קרא לי לשבת. סיפר שהוא לא נוגע בדג של החריימה; רק טובל את הלחם ברוטב. כל הפנים שלה צחקו.

הייתי כבר בן 17. פעם נפגשנו והוא אמר ״בוא לסיבוב״. הלכנו את כל גן הרצל. הוא דיבר איתי על השגחה פרטית. "לך יש, לי אין", אמר. הגענו לקצה וחזרנו את הגן בלי לדבר. כשנפרדנו, הוא העביר לי בוּף בלחיצת יד. מאז, בכל פעם שהיינו נפרדים, הוא היה לוחץ לי את היד עם בוף.

פתאום הוא היה נסגר. הגיבור שלי היה שותק. הזמנתי אותו לשכן המבוגר שלי, נגן עוּד. השכן ניגן והוא עצם את העיניים. אז לא היו מתחבקים ומתנשקים, אבל לפני שהוא הלך הוא חיבק אותי. אחר כך הוא נעלם לכמה חודשים.

פגשתי אותו באיזה מופע בקולנוע רינה; הביאו איזה מישהו עם כוחות על טבעיים שקראו לו צ׳אן קנסטה, הוא העלה אנשים אל הבמה, הפנט אותם והם היו רוקדים עם מטאטא כאילו זה בן הזוג שלהם. אחרי זה הוא היה מזמין מישהו מהקהל, מבקש ממנו לפתוח באקראיות ספר טלפונים ולבחור שם; צ'אן קנסטה אמר לו איזה שם הוא בחר.

פתאום הגיבור שלי עלה לבמה וצ'אן קנסטה נבהל. הגיבור שלי אמר לו שהוא עובד על כולם בעיניים ושהוא נוכל. הוא אמר לקוסם: ״אני אראה לך מה זה כוח". הייתה דממה באולם, הגיבור שלי הניף את הידיים באוויר, עצם את העיניים עם 20 שניות של שקט, ואז המנורה שמעליו התפוצצה. הקהל מחא לו כפיים. כל קולנוע רינה מחא לו כפיים בטירוף. בלי לחייך, הוא ירד מהבמה. 400 איש בקולנוע רינה ראו את מוסי אהרונוב מפוצץ את המנורה.