בכפיים: הסנדוויץ' החדש של אסף גרניט שווה עלייה לג'רוז

אף פעם לא חיבבתי את ירושלים. אל תקראו לי תל אביבי מתנשא, אני בכלל מפתח תקווה. חוץ מזה, אין לזה קשר לטינה המיוחצנת בין תל אביב לירושלים, שכן חוסר הסימפטיה התחיל אצלי הרבה לפני שדרכתי על חופי יפו. זוהי סלידה מינורית, כמעט לא מוסברת. אולי אלו העליות והירידות, אולי התחושה שהיא צפופה מדי ומרווחת מדי בו זמנית, ואולי העיר פשוט בנויה כדי שכולם ירגישו בה זרים באופן שוויוני. אולי ירושלים היא ביתו של האל, אבל אני מעולם לא מצאתי את עצמי בה. ובכל זאת, קשה לי לעמוד בפיתוי של כריך מעורר תיאבון.

העמסת פחמימות. ג'יגי' קובלה (צילום: יהב יעקב)

אין ספק שהכריך של GG Kubala (ג'יג'י קובלה), החדשה מבית מחניודה של אסף גרניט ואורי נבון, נראה מפתה במיוחד. בהובלת אחד מהטבחים הוותיקים בקבוצה, מיכאל ידיד, הסנדוויצ'יה מציעה חידוש פחמימתי – הקובלה, הלא הוא שעטנז בין קובנה וחלה. הקמחים באים מכלת השבת, שיטת האפייה מושאלת מהמלך התימני והמטרה היא לחם אוורירי שאמור לספוג את הרטבים והנוזלים הנלווים למילוי מבלי להתפרק כמו העיר הזאת בכל פעם שמישהו משתעל לא נכון בהר הבית. נשמע כמו סיבה נהדרת, אולי היחידה, לעלות ירושליימה.

ג'יג'י קובלה ממוקמת גם היא ברחוב הדקל, כמה צעדים ממסעדת האם, בתוך חור בקיר, לא יותר גדולה מדירת חדר קטנטנה בפלורנטין. המרחב הקטנטן מעוצב ברוח הקבוצה, כולל פעמון ממותג עם הכיתוב "Jerusalem" שלמרבה שמחתי, לא צילצל אפילו פעם אחת. אין הרבה מרחב ישיבה – שני כיסאות על החלון, דלפק עם ארבעה מושבים מול מראה (איכס) ושולחן נמוך צמוד לוויטרינה, ממש מתחת לאיפה שמגישים את האוכל, ונראה כמו שולחן ילדים מושקע. הזמנתי קובלה קורנביף (46 ש"ח) עם צ'יפס (15 ש"ח) ושתיה, שעלו ביחד 60 ש"ח כארוחה. הזמנתי גם קובלה קיסר (42 ש"ח) וצ'יקן מחנום (נאגט עוף יחיד על מקל ארטיק. 8 ש"ח) והתיישבתי על דלפק המראה. ג'יז, אם הייתי רוצה לראות את עצמי אוכל הייתי ערוץ ולוג אוכל.

אנחנו יכולים להמשיך עם זה לנצח. ג'יג'י קובלה (צילום: יהב יעקב)

עצמתי עיניים, נגסתי בקובלה קורנביף ונרגעתי. לתחדישים קולינריים שכאלה יש נטייה לפעמים להפוך לגימיק סתמי, ראו דוגמת לחמניות הבייגלה המיותרות, אבל הקובלה מצדיקה את הלחם המילים הנורא. זה אמנם לא הענן שהובטח, אבל הבצק בהחלט רך, עם מתיקות מאוד זהירה שמתקשרת עם מה שנמצא בתוכה מבלי להשתלט על הטעם. הבשר, חזה בקר כבוש ואז מבושל ארוכות, מתפרק בפה, ועל אף שהחרדל והאיולי צ'יפוטלה תורמים פיקנטיות, הכרוב הכבוש מגיב בקרירות יפה. הקובלה עצמה לא כל כך גדולה, עמדה בלחץ מבלי להתפרק, נתח נאה מבשר נפל נפל ממנה ונאכל ביד, אולי כי לא היה כזה הרבה ממנו. הקובלה קיסר היתה נדיבה יותר, עם שני שניצלים עבים שכורכים סלט לכריך, וגם ממלאת יותר.

אחרי שסיימתי לנשנש את הצ'יפס (פשוט אבל קראנצ'י להפליא) והנאגט (איזה רעיון מעולה! למה אין דוכני נאגטס על מקל?) קמתי להזמין את הקינוח המסקרן, שנקרא קובבקה. כן, זה עוד הלחם מילים מעצבן, הפעם בין קובנה ובבקה. בלי ששמתי לב, אולי כי התעלמתי מהמראה, המקום התמלא אנשים. לא יותר מדי, אבל מספיק כדי לפקוק את פס הייצור המהיר שקודם לכן סיים את כל המנות שלי תוך חמש דקות. בשל העומס, הקובבקה הגיעה אלי אחרי המתנה ארוכה יותר, וכבר איבדתי את מקומי במשחק הכיסאות המעוות הזה.

מצאתי את עצמי מוגלה לספסל צדדי, אוכל קינוח סליזי מול ההולכים והשבים ברחוב. בג'יג'י קובלה כנראה לא מאמינים בסכו"ם, כי כל מה שהיה להם להציע לי לתפעול הקובבקה היו שני מקלות ארטיק – לא דבר פשוט כשמדובר בבצק עמוס רטבי טופי וקינמון לצד קרם עוגת גבינה. הבעיה התגלתה כגדולה יותר כשגיליתי כמה זה טעים. חגיגת הרטבים, הניגוד בין הקור של הקרם לחום של הבצק, הספוגיות והמתיקות הכללית פיתו אותי לזנוח את הצ'ופסטיקס המאולתר שלי ולפרק את הקובבקה כאילו היתה קובנה. בקיצור, התנהגתי כאילו אני בבית. אולי בכל זאת יש סיכוי לירושלים הזאת.

איבדנו את הפאסון. ג'יגי' קובלה (צילום: יהב יעקב)

כוכבים: 5/4
טעים: בסיום הארוחה תלקקו את הטופי מהאצבעות
וייב: מחניודה אקספרס
טבעוני: יש, קובלה עם כרוב על גריל פחמים, טחינה חמוצה, צ'ימיצ'ורי זעתר ולימון
מחיר: 60 שקל לארוחה הכוללת מנת קובנה, צ'יפס ושתיה
ראשון-חמישי 12:30 ועד שנגמרות הקובנות, שישי מ-11:30, הדקל 1 ירושלים