ג'יי דייט: ג'וג'ו וג'ורדאש חולמים על אולפן מאובזר ומכונת אספרסו

מזוג חובבי ג'אז חיפאיים הפכו גל ענר וירדן צ'מנסקי לג'וג'ו וג'ורדאש – צמד די.ג'ייז ומפיקים שמופיעים בעיר אחרת בעולם בכל סוף שבוע. בראיון לכבוד הופעתם בארץ, הם מספרים איך מתמודדים עם התחרות ולמה הם מעדיפים את אמסטרדם על תל אביב

ג'ורדאש. צילום: Anne Claire de Breij
ג'ורדאש. צילום: Anne Claire de Breij
26 ביוני 2014

כשג'וג'ו וג'ורדאש – גל ענר וירדן צ'מנסקי – הופיעו בארץ בשנה שעברה, לא רבים ידעו שמדובר בצמד ישראלים המתגוררים ופועלים באמסטרדם. רבים מהנוכחים כן הכירו את השניים, בעיקר בזכות הריליסים שלהם, שיצאו בשני הלייבלים ההולנדיים הנחשבים, Dekmantel ו־Rush Hour; אולם שמות הבמה שלהם לא הסגירו את העובדה שהצמד נפגש לראשונה בחיפה לפני 15 שנה. "הכרנו דרך חבר מוזיקאי משותף", מספר ענר. "שלושתנו היינו מג'מג'מים יחד, בעיקר באזורים שעל התפר בין בי־בופ לפרי ג׳אז. באותה תקופה, לירדן כבר היה ניסיון של כמה שנים ביצירת מוזיקה אלקטרונית ואני רק התחלתי להיכנס לזה ובמקביל גם התחלתי ללכת למסיבות". צ'מנסקי מוסיף: "ברגע שגל התחיל להאזין לטכנו ולהאוס ולהתעסק איתם, היה רק טבעי שננסה לעשות יחד דברים גם בכיוון הזה, כי הכימיה המוזיקלית כבר הייתה שם. זה לא שהתחלנו משהו באופן מודע".

כמה שנים לאחר מכן עברו השניים לתל אביב וגרו בשכנות. העבודה המשותפת נמשכה והניבה פירות מסקרנים. שיטת העבודה של האלתור הג'אזי המשיכה להיות הקו המנחה של הצמד, ואילו המבנים ופלטות הצבעים המוזיקליות כבר התערבבו היטב עם עולמות הטכנו וההאוס. במקביל ליצירה המשותפת, החלו השניים לחשוב גם על מעבר למדינה אחרת. "דיברנו בינינו על המעבר, אבל כל אחד עבר מהסיבות שלו ובזמן שלו", נזכר ענר. "אני הייתי זקוק בדחיפות גם לשינוי אווירה וגם למקום שבו יש יותר אפשרויות לעבוד ולהתרכז במוזיקה ובסאונד. בזמנו, אמסטרדם ייצגה את ההפך המוחלט מישראל בשבילי: מקום רגוע, סובלני ופתוח שבו אני יכול להיות די אנונימי ולהתעסק רק במוזיקה".

לא חוזרים לארץ בלי קונוס צ'יפס עם מיונז. ג'וג'ו (מימין) וג'ורדאש (צילום: Anne Claire de Breij)
לא חוזרים לארץ בלי קונוס צ'יפס עם מיונז. ג'וג'ו (מימין) וג'ורדאש (צילום: Anne Claire de Breij)

זה מיקום שוודאי גם מקל על האפשרות לטיפוח קריירה בינלאומית.

"העובדה שכולם שם מדברים אנגלית ושזה קרוב לשאר הבירות האירופיות, היא יתרון גדול. מעבר לזה, קרו שם בזמנו הרבה דברים מסקרנים – כמו מסיבות שבועיות של חנות התקליטים והלייבל Rush Hour שאירחו את כל הדי.ג׳ייז שהכי אהבתי. אבל כמו בכל עיר גדולה, לא הכול ורוד ומושלם באמסטרדם. בטח לא כמו שהרבה נוטים לחשוב. אבל זה בהחלט מקום שפוי וכיפי לגור בו, שמאפשר לך גם להכיר אנשים ממקומות אחרים בעולם".

למרות הסביבה היצירתית והנוחה, לא התמקם הצמד מיד, ובתחילה מצא עצמו פועל בתנאי צמצום: "בשנים הראשונות לא ממש יצאנו מהאולפן", מודה צ'מנסקי. "היינו סופר תפרנים, אז גם אם רצינו לצאת זו לא באמת הייתה אופציה. לא הייתה לנו תוכנית או 'כיווני פעולה' כדי לקדם את עצמנו, חוץ מהניסיון להשתפר כמפיקים וכמוזיקאים ולהוציא מוזיקה בלייבלים שאנחנו מעריכים".

להיות חלק מקליקה של מוזיקאים אלקטרוניים שכל אחד מנסה להתבלט בה יצר אצלכם תחושת תחרותיות?

צ'מנסקי: "אחד הדברים שאני הכי אוהב באמסטרדם זה שאף אחד פה לא שם זין, ושאין ממש תחושה של תחרותיות בין המפיקים, לפחות לא אלה שאנחנו מכירים. טוב להולנדים עם או בלי הצלחה. נוח פה מאוד".

עם יציאת האלבום השני שלהם, "Techno Primitivism", בלייבל דקמנטל, הצמד זכה לגל חדש של עניין והכרה. במקביל, התבשל לו לאטו פרויקט חדש שלהם שבו שיתפו פעולה עם המפיק והדי.ג'יי הגרמני האהוד דיוויד מופאנג, הידוע יותר בשם הבמה שלו, מוב די. ענר: "פגשנו את דיוויד בפסטיבל באיטליה לפני שלוש שנים. העברנו יחד נסיעה של שעתיים בהרים עם נהג איטלקי די מטורף וזה שבר את הקרח. במהלך הפסטיבל, בין פורקטה אחת לשנייה, התחברנו וקבענו להיפגש מתישהו באולפן שלו ולנסות לג׳מג׳ם יחד". כמה חודשים לאחר אותה נסיעה, נוצרה שעת הכושר למפגש ואז גילו השלושה שיש ביניהם חיבור מוזיקלי חזק.

ענר: "החברים שלנו בדקמנטל שמעו על שיתוף הפעולה עם דיוויד, והציעו לנו לבנות מעין אולפן על הבמה באחת המסיבות שלהם, שעליה נעלה מופע משותף שכולו אלתור (מלבד היותם לייבל, דקמנטל עורכים מסיבות ענק בהולנד וגם מפיקים מדי שנה פסטיבל מפורסם שנחשב בתעשיית המוזיקה האלקטרונית האירופית לאקורד הסיום של עונת הפסטיבלים – נ"ג). אחרי שההופעה הראשונה עברה בהצלחה, ידענו שיש פה משהו מיוחד וכולנו רצינו להמשיך עם זה. דיוויד הוא די.ג׳יי עצום וכמובן גם מפיק מדהים עם הרבה ניסיון, ולנגן איתו העניק לנו הרבה ביטחון בכל מה שקשור להופעה על במה, בנוסף כמובן לאינטראקציה עם עוד מוזיקאי – שתמיד מוסיפה עוד השראה או טוויסט לעלילה".

את אותו פרויקט מוצלח של השלישייה, שזכה לשם Magic Mountain High, הביאו השניים לישראל עם מובי די בשנה שעברה. ביום חמישי ה-26.6 הם יופיעו במועדון הברקפסט במופע לייב של שניהם בלבד.

ענר: "קשה להגדיר את ההבדלים בסגנון בין שני מופעי הלייב. לפעמים ההופעות של שנינו לבד הן קצת יותר אפלות, אבל זה משתנה מאוד בהתאם לסיטואציה. כמובן שלשלושה אנשים יש דינמיקה שונה מלשניים, ויש הבדלים גם מבחינת הציוד והסאונדים שאנחנו משתמשים בהם. מכיוון שההופעה שלנו היא 100 אחוז מאולתרת אז גם ככה יש הבדלים גדולים בין כל הופעה. הכל תלוי במה שאנחנו מרגישים שיעבוד ויישמע טוב באותו הרגע, בקהל, במועדון, בווייב וכו׳. ההופעה בתל אביב לא תישמע בכלל כמו ההופעה האחרונה של ג׳וג׳ו וג׳ורדאש בשבוע שעבר בברלין. אבל זה בטוח יהיה אקסטרה מרגש".

עם הקפיצה הנוספת שהביא הפרויקט עם מוב די, ענר וצ'מנסקי החלו להופיע בכל סוף שבוע והיום הם מתייחסים למוזיקה כאל אפיק התעסוקה היחיד שלהם. "אחרי ההופעה בברקפסט ניסע ישר מהמועדון לשדה, כדי להספיק להופעה בטולוז ביום שישי ומשם לאירלנד בשבת", מספר ענר. "הנסיעות והטיסות הם בעצם העבודה האמיתית. לנגן על הבמה זה כבר השלב המהנה בכל הסיפור. כשאנחנו לא מופיעים במהלך השבוע, אנחנו מנסים לעבוד על המוזיקה שלנו כמה שיותר".

בימים אלה השניים עובדים בעיקר על האלבום הבא שלהם, שאותו הם מקווים לסיים בחודשים הקרובים וגם הוא צפוי לצאת בדקמנטל. ואף שרק לפני כמה שנים כלל לא יכלו לדמיין את ההצלחה שזכו לה, לענר וצ'מנסקי יש עוד כמה חלומות צנועים לעתיד. "אני מקווה שבעוד חמש שנים נמצא את עצמנו בתוך אולפן מעולה – וקצת יותר נקי – עם כמה זלוטי עודפים בחשבון הבנק", מפנטז צ'מנסקי. "וכמובן שאני מקווה שנעשה מוזיקה טובה יותר מזו שאנחנו עושים היום". ענר: "וכמובן שחייבת להיות גם מכונת אספרסו מעולה באולפן הזה".

ג'וג'ו וג'ורדאש יופיעו ביום חמישי (26.6) בברקפסט, 23:30, 40־50 ש"ח.