"המחזרים שלי תמיד היו מחכים מתחת לחלון"
הדירה הצפופה בשדרות ח"ן שימשה כבית גם לגילה אלמגור (78) וגם לגברת בננסון, קשישה אדיבה שהזדקקה לחברה של סטודנטית. עידן ארזי (32), מארח מסור, מייחל לעוד כמה מטרים רבועים בסלון. תל אביבים חוזרים לדירה הראשונה שלהם בעיר ונזכרים בשותפים, בקירות המתקלפים ובלילות הפרועים. פרוייקט מיוחד
גילה אלמגור הגיעה לתל אביב בגיל 16, ביום שבו עזבה את פנימיית הדסים, עם חלומות גדולים ותקציב מוגבל. הדירה בשדרות ח"ן שבה התגוררה בין 1955 ל־1956, נמצאה במדור הנדל"ן הארכאי שפורסם בעיתון היומי. "מצאתי עבודה בתחנה המרכזית, ואדון ייגרמן, המעסיק שלי, רצה שאגור בתל אביב. הוא לקח עיתון ומצא דירה שבה גברת מבוגרת מחפשת סטודנטית שתהיה איתה בלילות. הוא העיד בעצמו ששדרות ח"ן זה השמנה והסולתה של העיר, ונוסף לכל הדירה הייתה קרובה לתיאטרון הבימה שבו רציתי ללמוד. הבנתי שזו קארמה".
לדירות ראשונות נוספות:
חמי רודנר
ליאור אשכנזי
סתיו שפיר
אוהד נהרין
אורנה בנאי
"היה לי רומן שנגמר בבכי משותף על ספסל"
הדירה של גברת בננסון הליטאית לא הייתה מרווחת במיוחד (דמי השכירות: 25 לירות בחודש), אבל אלמגור מצאה לה פינת חמד בגינה שטיפחה בעצמה. "הייתי גננת מצטיינת, ומיד כשזיהיתי גומחה החלטתי שאקים בה גינת קקטוסים. התקנתי קקטוסים בקופאות של סרדינים עם מעט אדמה והייתה לי פה גינה לתפארת. זה היה כל כך יפה".
עידן, הדייר הנוכחי, מתקשה לראות את עתידו בדירה צפופה כל כך. "אני חושב שאעבור כי יש לי צורך בסלון גדול יותר", הוא אומר. "אני בן אדם שאוהב לארח וקשה לארח כאן הרבה אנשים. קיבלתי את הדירה במצב מזעזע ורק כאשר עשינו לה מהפך היא הפכה לדירה מעולה, אבל רק ליחיד. כשתבוא בת זוג, צריך להתקדם טולחשוב על דירה שבה היא תוכל להיכנס". אך לאלמגור לא חסרו מחזרים בעת שהשתכנה בדירה הקטנה ביחד עם אותה גברת בננסון. "המחזרים שלי תמיד היו מחכים פה, מתחת לחלון. בתקופה מסוימת היה לי רומן שנגמר בבכי משותף על ספסל בשדרה. נפרדתי מאותו בחור באהבה גדולה".
בננסון הבינה את מצבה הכלכלי של אלמגור, וכדי לא להשפילה השאירה לה בתמימות מדומה הפתעות שונות במטבח. "היא ידעה שאין לי גרוש והייתה משאירה לי תה שכבר היה קר, את קצות הלחם עם מעט ריבה. היה לי פנקס קטן שבו הייתי כותבת מה אכלתי בכל יום. יום ראשון – סודה וחצי פלאפל. יום שני – רק סודה. יום שלישי – מים ועוגת שמרים. כך כלכלתי את עצמי והסתדרתי יפה. הייתה מסעדת פועלים שנידבה לי ארוחות חינם. הייתה לי צמה ארוכה וראו שאני שונה בנוף, אז בעלת המקום הזמינה אותי באחד הימים פנימה ומאז ששמעה על הסיפור שלי, שאני עובדת בתחנה המרכזית ולומדת בהבימה, הייתה משאירה לי סלט קטן או חביתה".
אז, כמו היום, תל אביב הייתה שווה כל לירה. "התאהבתי בתל אביב מהרגע הראשון אף על פי שהייתה ילדה ולבד", מספרת אלמגור. "לא פעם היו הולכים אחריי בשדרה, שבלילה הייתה מוארת בקושי. הייתי מסתובבת ועושה 'בו!'".
"אני מאוהב בעיר ומשלם הרבה כסף בשביל זה", מסכם עידן ברוח דומה. "אני לא רואה לה שום אלטרנטיבה".