למוזיקה יש כמה תפקידים בחיים שלנו: לעתים היא שם כדי לגרום לנו לפעול, לעתים כדי לגרום לנו לשכוח מהצרות וליהנות, לעתים היא מאפשרת פורקן לרגשות – אבל לפעמים מוזיקה יכולה להיות גם גורם מתעד. דרך להיזכר בתקופות שונות בחייה של האומה, דרך השירים שהתנגנו והפכו ללהיטים בימים ההם. אינספור אירועים מאז'וריים שחווינו תועדו ופולטרו דרך שירים – מהמלחמות הגדולות של שנות השישים והשבעים, דרך הלהקות הצבאיות, דרך האינתיפאדה, מ"יורים ובוכים" ועד "אחרינו המבול", רצח רבין, שנכח עמוק גם ביצירה של אביב גפן שאחריו, וכן – גם השבעה באוקטובר.
>> מצאנו זהב: 111 שירים שישלימו לכם את הצפייה ב"זהב שחור"

לפני שנה בתקופה הזו כתבתי כאן על התגובה של המוזיקה לטראומה הלאומית, שמדממת בלב שלנו עד היום. אבל נדמה לי שמקץ השנים אפשר לסמן את אחד האמנים הבולטים בישראל של פוסט 7.10. הוא ראפר ישראלי, וקוראים לו ג'ימבו ג'יי.

מסלול חייו של עומר הברון לא ממש חישב שהוא יגיע לכאן. הברון בכלל החל את הקריירה בתור ראפר שהוא – על משקל השיר שיהפוך אותו ללהיט – בעיקר "סתלבט". אבל בטוויסט די מוזר של ההיסטוריה, ג'ימבו ג'יי הוא היום אחד הקולות הבולטים של ישראל השבורה שאחרי אסון 7 באוקטובר. ובעיתוי לא מקרי, שוב בין חול המועד סוכות לשמחת תורה – הגיע הזמן להביא את השילוב הזה, בין כאב לגרוב, ישר לבמה.

זה קרה אמש במועדון הבארבי בנמל יפו. ג'ימבו ג'יי ערך הופעה מיוחדת שכללה שיתוף פעולה בין הלהקה שלו, להקת ספא, לבין תזמורת הרחוב הירושלמית ומקהלת העפרוני. השירים של ג'ימבו, שהחלו בתור משהו פשוט מאוד שבעיקר התכתב עם סצנת ההיפ הופ המקומית, מקבלים כאן כלים של קונצנזוס לאומי. הוא עולה עם תזמורת. ובתוך ההופעה אפשר היה לראות את המאבק בין שני קצוות. מצד אחד, ג'ימבו ג'יי הוא ראפר – מישהו שמחפש להרקיד את הקהל ולהיות הטוב ביותר במקצוע שלו. אבל מצד שני, הוא בהחלט מודע לתפקיד שהוא לקח לעצמו אחרי המלחמה. ובמיקס שלא תמיד הלך בקלות, התערבבו להם יחד הנאה וסבל, כיף וטראומה, "מפרש לבן" ו"פירות ההצלחה".

בעיקר הדבר הורגש ביחסים עם הקהל. קשה לזייף אנרגיות – ואפשר היה לחוש באולם של הבארבי את הפער המסוים בין ציפיות הקהל להופעה מסיבתית וכיפית, לבין החומרים של ג'ימבו – שהם, מה לעשות, כבר לא מאוד כיפיים. הווייב הכללי היה וייב של אהבה – הברון לא הותקף חלילה על ידי הקהל שלו, אבל בהחלט אפשר היה להרגיש שזו גם לא הופעת היפ הופ סוחפת רגילה. אולי גם כי אלה לא זמנים רגילים.

ג'ימבו ג'יי לא אמר את זה מפורשות – אבל גם הוא ידע בדיוק מה התפקיד שלו. והוא לא חיפש להיות "קראוד פליזר". השירים הכואבים והמדממים מתוך האלבום האחרון, שנקרא בשם האירוני "הכל טוב", הגיעו כמעט במלואם לבמה. "מטורף" הציף את הדמעות בעיניים, "יותר מידי" החזיר אותנו לסטיקרים של השכול, וכמובן "מפרש לבן" או הביצוע ל"הייתי נער", שאמנם לא היה חלק מהאלבום אבל בהחלט יכול היה להשתלב בו, היו חלק מהתפריט.

אבל ככל שההופעה התקדמה, גם המיקס שהרגיש לא טבעי בתחילתה פתאום נשמע נכון. לפעמים הקומפלקס הזה אפילו חי בשירים ספציפיים – כמו "בומים" המקפיץ שהלהיב את הקהל, או "אוטוטו" האופטימי והמריר, שבלט במיוחד בתגובה של הקהל. אולי באיזשהו שלב גם הקהל וגם ג'ימבו הבינו שהסתירה קיימת – ואין מה להיאבק בה. נותר רק לחבק אותה. לשיר את הכאב הזה, לרקוד איתו, ולקוות שבדרך אולי משהו מהכאב יישכך.

ועם כל הכבוד למוזיקה המתוחכמת, למקהלה המדהימה ולתזמורת – מה שבלט יותר מכל הן המילים. הנכס המרכזי של ג'ימבו ג'יי זהר. ג'ימבו תמיד היה כותב מחונן, אבל נדמה לי שהמיקס הזה שהוא ייצג – בין היותו תושב עוטף עזה לבין הקומוניקטיביות והלהיטיות שהיו מנת חלקו עוד לפני המלחמה – יצר את הקוקטייל הזה שהתפרץ על הבמה של הבארבי.

בבחירה שהיא כנראה לא מקרית, דווקא אחרי הבלוק האחרון והגרובי, שכלל את "פירות ההצלחה" המוצלח ואת "עשיתי", הגיע "מפרש לבן". כבר הגדרתי אותו פעם בתור השיר הכי חשוב שנכתב על האסון שעבר עלינו – כי הוא זה שהצליח, בלי קלישאות לאומניות, פשוט לספר את הסיפור במלואו. הבית האחרון של ג'ימבו בשיר הזה – שזכה גם להדהוד מצד "ארץ נהדרת", בלי הפאות והפומיות הפעם – היה כמו קפסולת זמן לימים שאחרי האסון.

ובמובן הזה, ההופעה המצוינת הזו היתה במקומה – כדי להמחיש לנו משהו על האסון שעבר עלינו. שהוא עוד לא עבר. למרות שהחטופים חזרו והמלחמה בעזה כבר לא ממש בכותרות, עדיין לא עברנו לשלב ה"פוסט" של הטראומה. הטראומה עדיין כאן, חיה בתוכנו ומתפרצת באינספור מופעים של השיח הישראלי – וגם של המוזיקה המקומית. ואם כבר טראומה, אז לפחות שתהיה כתובה בכישרון רב כמו אצל ג'ימבו ג'יי. שלא נשתגע.
ג'ימבו ג'יי יופיע גם הערבבמועדון הבארבי

• ביקורת הופעה
• ג'ימבו ג'יי