אכלנו את הגלידה של אייל שני. לא תהיה לנו גלידה אחרת על פניה
כמו הסתומים שאנחנו, הלכנו לבדוק את "קסטה" - הגלידריה החדשה של אייל שני בפארק המסילה - דווקא בשבת בצהריים. שרדנו את התור האינסופי כדי לדווח: זאת גלידה שיכולה לשנות דעות על גלידה. קרמית ועשירה, מתפקעת מטעמים טריים, נקיים ומקוריים שמכים בחיך ומתפוצצים במוח. המילה היא "וואו"
פארק המסילה בשבת הוא אזור מועד לפורענות, כמעט תמיד מלא מדי ובלי פיסת דשא פנויה, המוני אדם מדדים במורד ובמעלה השביל, כולם צמאים לטבול באווירה המיוחדת של הנס הזה שחוצה את העיר מיהודה הלוי ועד הים, וכל תיירי הארץ מגלים יחדיו שהפארק הזה קטן בכמה מספרים על מידותיה של העיר.
>> אימפריית ההמבורגר "כביש 90" מגיעה להתארח בדיקסי
>> פינת אוכל: הסנדוויצ'יה החדשה שמדהימה את פלורנטין
הדבר האחרון שהיה צריך כאן זה את התור הארוך הזה שמשתרך מהכניסה לקסטה, הגלידריה החדשה של אייל שני, ונשפך אל תוך הפארק. אבל הנה אני, עומד בקצה הלא נכון שלו, כמו כל הטמבלים שחשבו שזה רעיון טוב! לבוא! בשבת! בצהריים! לגלידריה! החדשה! של! אייל! שני! – סליחה אבל אין מספיק סימני קריאה בעולם כדי לבטא את האכזבה שלי מעצמי ברגע הזה.
אלא שאז קרה דבר מפתיע: התור התנהל בסדר מופתי. הממתינים בקצה שלו נראו מיואשים ומאוכזבים מעצמם ממש כמוני, אך איש לא ניסה להידחף וכולם הקפידו לא לגלוש אל תוך שביל האופניים. התור פשוט התמזג אל תוך הכאוס הכללי יחד עם קפה מיראז' הסמוך והדשא ממול והקורקינטים שדוהרים על השביל הסמוך ואיכשהו הכל משתלב בהרמוניה של בלאגן. קצת כמו התנועה בניו דלהי, בכל רגע נתון נמנעים כאן עשרות אסונות אפשריים. האנשים שהצטופפו בתור לא נראו מוטרדים מהסכנה הנשקפת. הם היו מוטרדים מבחירת טעמי הגלידה שתעמוד בפניהם בעוד רגעים ספורים.
עברו כמה דקות טובות עז שהצלחתי לזהות את הזמזום שבקע מהתור: זו הייתה התרגשות. אנשים עמדו שם בתור, נרגשים לפני שיטעמו את הגלידה של אחד השפים הטובים בארץ. בכניסה למקום הודבק פתק קטן ועליו מודפסים הטעמים הזמינים באותו יום, וקבוצות קטנות התגודדו סביבו להיוועצות אחרונה, כשמדי פעם מגיח מישהו מהקצה האחורי של התור, מצלם את הפתק וחוזר לחלוק את הממצאים עם חברותיו. זה חמוד. זה פחות חמוד כשהם מגיעים לויטרינה ומבקשים כל אחד בתורו לטעום שבעה טעמים שונים בטרם יכריעו לגבי השילוב הנבחר. האם אפשר להרוג מישהו במבטים שננעצים בעורפו? ניסיתי אך כשלתי.
אבל לא באנו ללעוג לקורבנות אופנה שמתרגשים בתור לגלידה כאילו הם על אמדי בתור למועדון טכנו, כי בתוך עמנו אנו יושבים ואנו מטומטמים כמותו כאמור. באנו לאכול גלידה. באנו מאורגנים, לא בזבזנו זמן ועצבים למוכרות החביבות, והזמנו שלושה שילובים דרמטיים: גביע עם גלידת חמאת מרוה וגלידת לבנדר, גביע עם גלידת שקדים וקינמון וגלידת אורז קלוי (שתיהן ללא חלב), וכוס עם גלידת בוטנים וגלידת מחמצת ועליה קצת פירורי פטל מיובש וקרמבל מחמצת פריך ועוגתי. התיישבנו בגינה הציבורית הנעימה שבקצה האחורי של הגלידריה וצללנו אל תוך עולם שכולו קרמיות עשירה ומנחמת. וצריך היה לומר שוב ושוב: "וואו".
אתה יכול לחיות חיים שלמים בלי לדעת שאתה אוכל גלידה גרועה, כי גם גלידה גרועה היא טעימה, וכל אדם סביר עשוי להאמין שאם משהו טעים לו אז כנראה שהוא גם טוב. אני יכול לומר עכשיו בוודאות שמרבית חיי אכלתי גלידה לא טובה. הדבר הזה שמגיע בקופסאות עגולות של פיינט? לא גלידה טובה. פצצות הסוכר שמשוגרות מתוך גלידריות נחשבות? לא גלידות טובות. גם רוב הגלידות הטובות שמגיעות בקופסאות קלקר ממותגות של ליטר ועולות את משקלן בזהב – לכל היותר בינוניות. הגלידה של קסטה, לעומת זאת, היא גלידה מדהימה. גלידה שאחריה אתה לא רוצה יותר גלידות אחרות.
נתחיל מהבחירה האמיצה ביותר – שליכטה של גלידת חמאת מרוה על שליכטה של גלידת לבנדר, כאמור – שהתגלתה גם כבחירה המדויקת ביותר. גלידת חמאת מרוה כזאת לא טעמתם בחיים שלכם, גם כי אף אחד לא היה מעלה גלידה כזו על דעתו, אבל גם כי הרגע שבו היא מכה בבלוטות הטעם מעורר לא פחות מהתפעמות. גלידת הלבנדר של שני כבר העיפה לאנשים את המוח עוד בימי "אוקיינוס", אבל כאן יש גרסה משופרת שלה, קרמית ובעלת מתיקות עדינה, ויחד עם גלידת חמאת המרוה נוצר שילוב נדיר של טעמים שמדליק את כל הנוירונים הכבויים במוח לטובת מאמץ הפענוח של טעם שטרם נטעם. תחושת Uncanny בגביע.
גם גלידת האורז הקלוי מייצרת פיצוצים יפים במוח, עם גווני טעם מסחררים שמעלים זכרונות ילדות לצד זכרונות מהמזרח הרחוק, ורק פצפוצי אורז קשיחים מדי ובלתי קראנצ'ים בעליל העיבו על שמחתה עד כי שקלנו לאכול אותה כמו רימון או סברס – כלומר, לירוק בנימוס את הגרגירים לתוך מפית. גלידת השקדים-קינמון שהסתתרה מתחתיה בגביע הייתה פיצוי הולם: מכה עוצמתית של ארומת שקדים במפגש הראשון עם החיך, ואחריו ביקוע גרעיני של קינמון שיותיר גם את אוהביו הגדולים המומים ונסערים. העובדה ששתי הגלידות הקרמיות האלה נטולות חלב היא כמעט בלתי נתפסת.
בשילוב שבין גלידת מחמצת, גלידת בוטנים ופירורי פטל מיובש, קיוויתי לבנות לעצמי גלידה בטעם סנדוויץ' חמאת בוטנים וריבה. זה כמעט עבד. גלידת המחמצת היא פלא גדול ועדין, עדין מדי למעשה, כי טעם המחמצת הוא מין הדהוד אוורירי של מחמצת, צריך ממש לאמץ את בלוטות הטעם כדי להבחין בו, ורק פירורי הקראמבל-מחמצת שמעליו נותנים לו חיזוק בכיוון הנכון. גלידת הבוטנים, לעומת זאת, מושלמת. לא "גלידת חמאת בוטנים" אלא חמאת בוטנים קלילה בפורמט קרם גלידה. קשה להסביר את האלכימיה, אבל בא לי למרוח את זה על בריוש.
הגלידות של "קסטה" הן מופע מרהיב של טריות וחומרי גלם נטו, גלידות אנטי-אינסטגרמיות, צחות, מונוכרומטיות, רק הטעם והמרקם מדברים. בשקט. כדי שתוכלו להתרכז. ישבנו בגינה, היו שם כ-20 איש פזורים ברחביה, כולם מרוכזים בדממה מושלמת בגביעי הגלידה שלהם, המופרת רק על ידי גניחות התעפלות ועונג. נזכרתי שבערך לפני עשור, ערך אייל שני ניסוי גלידתי נועז במסגרתו מכר גלידת מסטיק בפיתה במזנון הראשון שלו. העולם לא היה מוכן אז לקבל את הרעיון. לא יודע, שימו לי את הגלידת בוטנים הזאת בפיתה עם פירורי מחמצת ולא תשמעו ממני יותר תלונות על כלום. אפילו לא על פארק המסילה בשבת.