"הילידים חייבים להיעלם"
לפני 110 שנה, באוקטובר 1904, ניתנה הפקודה הרשמית: להתחיל טיהור אתני ולחסל את שבטי ההררו והנאמה בדרום מערב אפריקה הגרמנית. לפי הערכות ועדויות היסטוריות, רצחו הגרמנים בין 60 ל־100 אלף בני אדם מבני שבטים אלה באופן שיטתי, שמזכיר מאוד שיטות שבהן השתמשו 35 שנה אחרי בשואת יהודי אירופה. האם הזרעים לרוע נזרעו כבר אז?
הדרך הארוכה והמדברית מווינדהוק, בירת נמיביה, אל שמורת הטבע המפורסמת אטושה (Etosha), עוברת ליד אגם מים קטן בשם Otjikoto. בסמוך לאגם, על אחד מסלעי הקיר שמעליו, אפשר עדיין לזהות כתובת גרפיטי שנחתמה שם על ידי אחד האירופאים הראשונים שהגיעו לאזור נידח זו: פרנסיס גלטון (Galton). גלטון, סטטיסטיקאי בריטי ובן דודו של צ'ארלס דרווין, יצא בשנת 1850 בשליחות החברה המלכותית לגיאוגרפיה (Royal Geogrphical Society) למסע מחקר לאזור הדרום מערבי של אפריקה (נמיביה של ימינו). עם שובו כתב את הספר "Narrative of an explorer in tropical south Africa" ("סיפורו של חוקר באפריקה הדרומית הטרופית") שתיאר בין היתר תצפיות שערך על שניים משבטי המקומיים, הררו (Herero) ונאמה (Nama). לימים יהוו תצפיות אלה וספר המסעות שלו בסיס לתורה חברתית־מדעית ששלטה באירופה ובארצות הברית עשורים רבים, ה"אאוגניקה" (מיוונית, "מוצא משובח"). לפי תפישה זו התכונות האנושיות הן ברובן תוצאה של תורשה, ואפשר לערוך בהן מניפולציות לצרכים חברתיים, בעיקר על ידי הגבלת הילודה אצל הבלתי כשירים, והגברתה אצל הכשירים והחזקים. כך, ככל הנראה בלי שהתכוון לכך, יצר גלטון תשתית רעיונית ו"מדעית" לאידיאולוגיה גזענית, אשר כ־60 שנה לאחר מכן באה לידי ביטוי טרגי בנמיביה, עת ביצעה גרמניה בבני ההררו והנאמה את הג'נוסייד הראשון במאה ה־20.
הגם שהשימוש במונח "ג'נוסייד" (רצח עם) הוא חדש יחסית (מאז מלחמת העולם השנייה) הרי שמעשים מסוג זה מוכרים לאורך ההיסטוריה של המין האנושי, ואפשר למצוא בהם את הריסת קרתגו על ידי הרומאים (146 לפנה"ס), מעשי רצח אתניים שביצעו המונגולים באסיה (המאה ה־13) והריגת אינדיאנים משבט יוקי (Yuki) בידי מתיישבים אמריקאים בקליפורניה (1850־1880). ואולם, המאה ה־20 נחשבת בעיני רבים ל"מאה של הג'נוסייד", זאת בשל העובדה כי בכל אחד מהעשורים התרחש לפחות מקרה ג'נוסייד אחד, שהידועים ביותר הם רצח הארמנים על ידי תורכיה העותמנית (1915), הרעבתה של אוקראינה בידי הסובייטים (1932), שואת יהודי אירופה וצפון אפריקה (1933־1945), טבח הכורדים בידי עירק (1988) ומעשי הג'נוסייד ברואנדה (1994) ובדארפור (2003).
מקרה הג'נוסייד הראשון במאה ה־20 התרחש לפני 110 שנים בדרום מערב אפריקה הגרמנית (דמא"ג – GSWA – German South West Africa; נמיביה של ימינו), כאשר חייליו של הקיסר הגרמני וילהלם השני, בסיוע של המתיישבים הגרמנים, הרגו והשמידו כמעט את כל בני השבטים של ההררו והנאמה. כאשר בוחנים את הג'נוסייד הזה אפשר לראות דמיון רב לשואה אחרת, שהתרחשה 35 שנה אחרי.
צילום: Wikipedia
ערכים אירופאים
הקולוניאליזם באפריקה הוא אירוע היסטורי מכונן שעיצב את דמותה ואת אופייה של "היבשת השחורה" עד ימינו. בעקבות ההחלטות של ועידת ברלין (1884־1885), שלטו במשך כשמונה עשורים שבע מדינות אירופיות בכל היבשת (למעט אתיופיה וליבריה), קבעו בה נוהלי שלטון, הקימו תשתיות וניסו ליצוק לחברות האפריקאיות ערכים אירופיים ונוצריים. השלטון האירופי באפריקה גרם – מבחינה חברתית ותרבותית – לפירוק של מערכות חברתיות מסורתיות ולניצול כלכלי הרסני של משאבי הטבע הרבים של היבשת. לכל אחת ממדינות אירופה היה סגנון קולוניאלי משלה. עבור גרמניה היווה הקולוניאליזם באפריקה זירה חדשה שבה יכלו ליישם תורה שלמה שגרמה לאירוע חריג וטרגי מבחינת היקפו.
ההתיישבות הגרמנית בדמא"ג התקיימה במשך 30 שנה (1885־1915) והיא נחשבה ל"קולוניית הדגל" של הקיסרות הגרמנית באפריקה (המושבות האחרות היו קמרון, טוגו, רואנדה, בורונדי ומזרח אפריקה הגרמנית – טנגניקה). בשיא התקופה הקולוניאלית שלטה גרמניה בשטח של כמיליון מייל מרובע באפריקה ובמושבות נוספות באסיה, שבו חיו כ־14 מיליון מקומיים וכ־29 אלף מתיישבים שהיגרו מגרמניה. מפלתה של גרמניה במלחמת העולם הראשונה והשפלתה בחוזה ורסאי (1918) הביאו לחיסול הקולוניאליזם הגרמני באפריקה. לאחר מכן הייתה זו הרפובליקה של דרום אפריקה שנטלה חסות על האזור, שכונה מעתה "דרום מערב אפריקה". ב־1990 זכתה ישות זו לעצמאות ריבונית מלאה והיא נקראת מאז בשם האפריקאי המסורתי "נמיביה", בעקבות שמו של מדבר נמיב (Namib desert) במערב המדינה, אשר נושק לחופי האוקיינוס האטלנטי. כיום מונה אוכלוסיית נמיביה כ־2.2 מיליון נפש, שכמחציתם משתייכים לקבוצה האתנית הגדולה אובמבו (Owambo), והשאר מתפלגים בין כ־12 קבוצות אתניות נוספות, בהן אנשי ההררו, המונים כשבעה אחוזים מהאוכלוסייה.
צילום: אימג'בנק
במהלך כמה שנים, החל משנת 1904, ביצעו חייליו של הקיסר הגרמני וילהלם השני מעשי טבח שיטתי והמוני בבני השבטים הררו ונאמה בקולוניה הגרמנית, שכאמור נקראה אז "דרום מערב אפריקה הגרמנית". לפי הערכות ועדויות היסטוריות, רצחו הגרמנים בין 60 ל־100 אלף בני אדם מבני שבטים אלה (כ־80 אחוז מבני ההררו וכ־50 אחוז מבני הנאמה) – גברים, נשים וילדים, בעיקר באמצעות אטימה והרעלה של בארות מים, הגליה למדבר והוצאות להורג בתלייה ובירי. בתוך זאת, נכלאו אלפים במחנות מעצר, אולצו לעבוד בכפייה בחמישה מחנות ריכוז, שהידוע לשמצה מכולם היה "אי הכרישים" ליד לידריץ, שבו מצאו את מותם מאות אסירים. נשים ונערות אולצו להפוך לנערות ליווי ולשפחות מין עבור הקצינים והמתיישבים הגרמניים, ומדענים וגנטיקאים מגרמניה ערכו ניסויים פיזיים בבני השבטים באמצעות קטיעת איברים ומשלוח גולגולות למחקר באוניברסיטת ברלין. לפעולות הרציחה השיטתית, ההרעבה, מעשי האונס וההכאות של גברים, נשים וילדים בני ההררו, היו שותפים גם כמה מאות מהמתיישבים הגרמנים, רובם חיילים משוחררים ששימשו "צבא מילואים" שגויס לצבא לשם ההוצאה לפועל של הג'נוסייד.
הססמה: "לנקות, לתלות, לירות"
ההסבר הראשון והעיקרי לג'נוסייד שביצעה גרמניה בדמא"ג הוא כי הם ביקשו לדכא את המרד שהובילו אנשי ההררו נגד השלטון הגרמני שהחל בראשית 1904. לפי עדויות של קציני הצבא הגרמני בדמא"ג הם ביקשו להעניש וללמד לקח את בני ההררו על שהעזו להתקומם נגד הוראה רשמית שניתנה להם ב־8 בדצמבר 1903, שעל פיה על בני ההררו לעבור להתגורר מעתה ב"שמורות" מתוחמות (Reserves) בלבד. מנהיגי ההררו הצדיקו את היציאה למרד בטענה שחתימותיהם על מסמכי ומפות ה"שמורות" זויפו.
צילום מתוך Wikipedia
מטרה נוספת שעמדה בפני מתכנני הג'נוסייד הייתה להעביר לידיהם אדמות חקלאיות רבות, שכן האיכותיות והפוריות שבהן היו בידי ההררו – גם מבחינה כמותית (ההררו החזיקו בכשליש מכל האדמות בדמא"ג). אמנם, מאז הגעתם של המתיישבים ב־1885 הם רכשו קרקעות מההררו בדרכי שלום ובמסחר הוגן יחסית, ואולם משלהי 1903 החלו האחרונים להתנגד לכך, סירבו לבצע מכירת קרקעות ואף החלו להילחם ולפגוע בגרמנים שביקשו להשתלט על אדמותיהם. בראשות מנהיגם, הצ'יף סמואל מאהררו (Maharero), התארגנו אנשי ההררו באופן צבאי מול הגרמנים והרגו כ־100 איש מביניהם. בשלב זה החלו המתיישבים הגרמנים להביע אכזבה מהמדיניות הפשרנית שהוביל המושל הגרמני תאודור פון־לוטווין (Von Leutwein). לטענתם, פון־לוטווין נהג באנשי ההררו במתינות יתר בנסותו לשמור על זכויותיהם על הקרקע:
"ניתן לומר בוודאות כי אין עוד אף שלטון אחר באפריקה או בעולם כולו אשר מפנק את המקומיים כפי שאנו עושים זאת. אפילו האנגלים, שכבר גרמו די נזק באמצעות הססמה שלהם 'המקומיים לעולם לא יהיו עוד עבדים', נוהגים במקומיים בתקיפות רבה. השלטון, באמצעות המושל פון־לוטווין, נוהג במקומיים כאילו היו אנשי נהר הריין…" (מתוך עיתון הקהילה הגרמנית הקולוניאלית, 1902).
הדומיננטיות של המתיישבים והביקורת החריפה שלהם נגד המושל, גרמה לו להחליט כי יש לספק למתיישבים קרקעות איכותיות מהר ככל האפשר. המידע על הקונפליקט בין התושבים הגרמנים ובין המקומיים הגיע לברלין, שם סבר הקיסר וילהלם השני כי יש לעשות הכל כדי לספק לתושבים אדמות "נקיות" מאפריקאים, וכך לייצר את התמריץ למתיישבים הגרמנים להמשיך להגיע בהמוניהם לדמא"ג ולפתח אותה. המרד של ההררו, שהחל בשלהי 1903, רק היווה תמריץ לגרמניה לפתוח נגדם במסע טיהור אתני, שכן הם נתפשו כמכשול למימוש החזון של הקמת "גרמניה חדשה" (המונח הגרמני שבו נעשה שימוש היה Heimat – "מולדת") על אדמת אפריקה:
"הארץ (דמא"ג) חייבת להיות מיושבת על ידי מתיישבים לבנים. לכן, הילידים חייבים להיעלם או להעמיד עצמם לרשותם של הלבנים" (מתוך "חדשות דמא"ג", עיתון שיצא לאור בלודריץ, גרמניה, 1904).
"כמה פחות אלפים של מקומיים, וכך יהיו יותר מאות אלפים של קילומטרים רבועים של קרקעות חופשיות עבור הלבנים: יותר מרחב לתרבות, יותר אנשים שיתרמו לתרבות, יותר אנשים שייהנו מהשפע של הארץ" (דבריו של הגיאוגרף הגרמני פרידריך ראצל, Ratzell, 1900).
צילום מתוך Wikipedia
אמנם, עוד קודם להתקוממות של ההררו התרחשו בדמא"ג מרידות של בני שבט הנאמה (Nama), ואולם המרידות העממיות של ההררו, שהפכו לסדרה של עימותים צבאיים קשים, הפתיעו יותר את הגרמנים, שציפו כי יחסי השולט־נשלט מול בעלי הקרקעות הפוריות יימשכו כפי שהיה במשך כ־15 שנה. הדבר נתפש בגרמניה כהשפלה מביכה ביותר, והם חשו כאילו "נכפה" עליהם, כצבא אירופי מיומן ומשוכלל, לצאת להילחם מול צבא מקומי של אפריקאים פרימיטיביים בעלי נשק דל, שאינם כנועים להם עוד. שני אירועים צבאיים בולטים היו קרב אוביאומבו (Oviumbo) באפריל 1904 ובעיקר קרב ווטרברג (Waterberg) באוגוסט של אותה שנה. אף שלאחר הקרב הראשון לוחמי ההררו נסוגו למרחק רב מהכוחות הגרמנים והושג שקט יחסי בין הכוחות, גרמניה החלה כבר בקרב זה לבצע פעולות שהחלו לקבל מאפיינים של רצח עם שיטתי, שמטרתו הייתה כבר לא רק להביס את ההררו בשדה הקרב (מטרה שכבר הושגה בעצם), אלא להשמידם באופן טוטאלי, כך שייעלמו מהמרחב. כאמור, מבחינת גרמניה, העובדה שהם נאלצו לצאת לקרב צבאי מול המקומיים, ולספוג הרוגים בקרבות הללו, נתפשה כעלבון צורב, זאת אף שמספר גדול יותר של גרמנים מתו בדמא"ג כתוצאה ממחלות טרופיות.
הסבר נוסף לג'נוסייד הוא תפישת העולם הגרמנית על ההבדלים האתניים והגזעיים בין בני אדם, ועל עליונותם התרבותית. שנים לפני הקרבות ביניהם, מעט לאחר הגעתם לדמא"ג בשנות ה־ 80 של המאה ה־19, הנהיגו הגרמנים בדמא"ג משטר הפרדה גזעית, דבר שלימים ייקרא בדרום אפריקה "אפרטהייד": האפריקאים השחורים אולצו להצדיע לגרמנים, נאסר עליהם לרכוב על סוסים או על אופניים, ללכת בשבילים ראשיים או לבקר בספריות, בבתי המשפט היה חוסר פרופורציה מוחלט בין מידת הצדק שנעשתה עם השחורים ביחס לגרמנים, ומעל לכל לא התבטל האיסור על העבדות, דבר שנאסר כבר במושבות של בריטניה וצרפת.
במהלך העימותים הצבאיים שהחלו בדמא"ג בשלהי 1903, הופצו חומרי תעמולה, שלפיה אנשי ההררו רצחו גרמנים בשל סיבות גזעיות, ובכך הונחה הלגיטימציה לפתוח נגדם במלחמת גזע. מחקרים היסטוריים המגובים בעדויות ובממצאים הראו כי מדובר בדברי הסתה שהגרמנים הפיצו כדי לייצר לעצמם לגיטימציה לחיסולם של ההררו. דבריו של מפקד הצבא הגרמני בדמא"ג, הגנרל פון־טרוטה (Von Trotha) ממחישים זאת:
"שום מלחמה לא יכולה להתנהל באופן הומני מול כאלה שאינם אנושיים… אני מאמין שהם, בתור עם, נידונו להשמדה". (מתוך יומנו של הגנרל פון־טרוטה).
חוקרים רבים ניסו למצוא הסברים נוספים לג'נוסייד במהלך השנים, כאשר המניע הכלכלי הוא אחד מהם. בשלהי המאה ה־19 ידעה גרמניה תנופת פיתוח וגידול מהיר מאוד באוכלוסייתה. גרמנים רבים החלו להגר לארצות הברית, וגרמניה ביקשה לעצור את המגמה הזו על ידי יצירת אזור פוטנציאלי חדש להתיישבות, שבו יהיה אפשר להקים "גרמניה חדשה", "מולדת" (Heimat), שבה ישובו המתיישבים לערכים הישנים של עיסוק בחקלאות. לצורך כך נדרש להבטיח שקט פוליטי וחברתי, קרקעות חקלאיות פוריות, ואידיאולוגיה של זהות גרמנית חדשה. זאת ועוד, באמצע המאה ה־19, משהחל באירופה ה"מירוץ לאפריקה" (The Scramble for Africa), נמצאה גרמניה בתחרות מול המעצמות האחרות, בעיקר מול בריטניה וצרפת. גרמניה, שנכנסה למירוץ זה מאוחר מהאחרות, השיגה פחות שטחים והקימה פחות קולוניות, וביקשה להדביק את הפער הפוליטי בינה ובין שאר המעצמות האירופיות.
שילוב של כל הגורמים הללו יצר עבור הקיסר הגרמני וילהלם השני את התנאים לפינוי מהיר ויעיל של המרחב החקלאי האיכותי מהמקומיים, והוא עשה זאת על ידי רצח עם מתוכנן, שנוהל על ידי הצבא ובשיתוף פעולה של המתיישבים הגרמנים.
כאמור, באוקטובר 1904 החל באופן רשמי מסע הטיהור האתני של בני ההררו, שבוצע ברובו בידי "פטרולי הטיהור" ("שוצטרופן" – Shutztruppen, "פלוגות מגן") שפעלו לפי הססמה: "לנקות, לתלות, לירות עד שלא ייוותר איש". הפעולה השיגה, מבחינת הגרמנים, את מטרתה, שכן משנה זו ועד שלהי השלטון הגרמני בדמא"ג, עברו כמעט כל האדמות הפוריות במרכז דמא"ג ובדרומה לידי מתיישבים לבנים. במילים אחרות, אפשר לומר כי הג'נוסייד היה ה"פתרון הסופי" עבור גרמניה בדמא"ג, שכן הוא היה אמור להשיג מבחינתה שלוש מטרות באופן המהיר ביותר: להקצות אדמות ולאפשר התיישבות לבנה; להעניש את המקומיים שהעזו למרוד; ולהנציח את הריבונות הגרמנית באפריקה וכך לעמוד כשווי כוחות פוליטיים מול בריטניה וצרפת.
צילום: אימג'בנק
האם מדובר בשיטה?
אחת השאלות המרכזיות במחקר היסטורי של כל מעשה ג'נוסייד היא על האחראים לו: האם מדובר במעשה שאותו תכננו מנהיגים המייצרים אידיאולוגיה ושיטה, או שמא זו פעולה ספונטנית של קבוצה אתנית אחת הנמצאת בקונפליקט עם קבוצה אתנית אחרת? במקרה הג'נוסייד בדמא"ג היו שתי דמויות שהגו, הובילו וביצעו את המעשים: ברמה הפוליטית – קיסר גרמניה וילהלם השני; וברמה הצבאית המקומית – הגנרל לוטר פון טרוטה (Von Trotha). ממצאים ומסמכים שנותרו מאותה תקופה מעידים על מפגשים והתייעצויות בין השניים, ובעיקר על לגיטימציה שהעניק הקיסר לגנרל לפעול בכוח ובמהירות נגד ההררו כדי להשיג את יעדי ההתיישבות של גרמניה, על חשבון הזכויות והנכסים של ההררו. דבריו של הגנרל פון טרוטה לא השאירו לבני ההררו כל אפשרות אחרת:
"אני פונה אליכם אנשי ההררו, אתם לא עוד תחת שלטוננו… אתם, אנשי ההררו, חייבים כעת לעזוב את הארץ הזו, אשר שייכת לגרמנים. אם לא תעשו כן, אני אפנה אתכם בכוח הנשק. כל הררו שיימצא בשטח גרמני, עם נשק או בלעדיו, עם בקר או בלעדיו, יירה. אני לא אתפוס נשים, ילדים ואנשים חולים, אך אני ארדוף אותם אחרי מנהיגיהם או שאהרוג אותם עם רובה. אלה הם דבריי אל אנשי ההררו. על החתום: הגנרל הגדול של קיסר גרמניה הנערץ, טרוטה". (הפקודה הרשמית שהוציא הגנרל פון־טרוטה, 2 באוקטובר 1904).
אחד ממקורות המידע ההיסטוריים העומד לרשות החוקרים כיום הוא "הספר הכחול" (The Blue Book) – דוח שהוכן על ידי בריטניה בשנת 1909, שהתבסס על התיעוד המלא שערכו הגרמנים בזמן מעשי הרצח: טבלאות של מספרי הנרצחים, תשלילים (נגטיבים) של תמונות הקורבנות, דוחות מעצר וכליאה, יומני מבצעים ועוד. המסמך המלא פורסם בלונדון רק לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה (1918), תחת השם "דוח על יחסה של גרמניה כלפי הילידים של דרום מערב אפריקה". הדוח שימש את בריטניה כאמצעי לגינויה של גרמניה (בין היתר כדי לקבל לגיטימציה להעביר את השליטה בדמא"ג לידיהם, כפי שאכן קרה), כפי שעולה מהדברים הבאים:
"המטרה העיקרית של המדיניות הגרמנית בדמא"ג, בהתייחס למקומיים, הייתה לדחוק אותם לרמה של עבדים לנצח, ואם הם מתנגדים, להשמיד את כולם. המקומיים, סברו הגרמנים, אינם אלא קופי בבון. המלחמה נגד ההררו, שהובלה על ידי הגנרל פון־טרוטה, הייתה בעצם מעשה הכחדה והשמדה. מאות מקומיים – גברים, נשים וילדים, הוסעו אל המדבר החם, שם הם מצאו את מותם מהתייבשות אטית". (מתוך "הספר הכחול", 1909).
צילום מתוך Wikipedia
נמיביה ואירופה
כ־35 שנה מפרידות בין הג'נוסייד הראשון במאה ה־20 לבין הג'נוסייד הנורא מכולם, שעומד בפני עצמו מבחינה היסטורית. ניסיון להשוואה בין המקרים מעלה דמיון מרכזי בעיקר מבחינת השילוב בין אידיאולוגיה וטכנולוגיה – טיהור גזעי באמצעות הקמת מערכת שיטתית ויעילה לחיסול מהיר ככל האפשר של בני עם אחר, שנתפש כנחות וכחסר זכויות. בשני המקרים בולטת מאוד אישיותו וכוח השפעתו המכריע ללא התנגדות של המנהיג – הקיסר והפיהרר. בין החוקרים הבולטים שעסקו בקשר שבין מקרה נמיביה לבין שואת יהודי אירופה היא הוגת הדעות היהודייה הנודעת חנה ארנדט (Arendt), אשר התייחסה ב־1951 למשמעות הפעילות הגרמנית באפריקה:
"המושבות של גרמניה באפריקה היו הקרקע הפורייה ביותר לשגשוגה של מה שיהיה בעתיד האליטה הנאצית. כאן הם נוכחו לראות במו עיניהם כיצד בני אדם הופכים ומסווגים לגזעים, וכיצד יוזמה של אדם יחיד יכולה לדחוף את עמו שלו לתובנה מעמדית שלטת ואדנותית. כאן הם כמו 'נגמלו' מהאשליה שתהליך היסטורי הוא בהכרח 'מתקדם' וחדשני" (מתוך הספר "יסודות הטוטליטריות", 1951, The Origins of Totalitarianism).
ואכן, כל העדויות ההיסטוריות מצביעות על דמיון רב בין שני המקרים, בעיקר מבחינת האידיאולוגיה והשיטה: האיסור על נישואי תערובת (בין גרמנים לבין בני ההררו והיהודים), הדימוי לבעלי חיים מזוהמים ומזיקים ("בבונים", "טפילים" ו"כינים" בדמא"ג; "עכברושים" ו"מקקים" לגבי היהודים), ההפרדה המרחבית ("שמורות" וגטאות), ניסויים גנטיים אכזריים בבני אדם באיצטלה "אנתרופולוגית" מדעית, תיוג אתני (תג מתכת וטלאי צהוב), מחנות ריכוז ("אי הכרישים" בנמיביה ומחנות הריכוז במזרח אירופה), מחנות השמדה ומיון קפדני ושימוש חוזר באיברי גוף ובחפצים של הנרצחים.
המאה ה־20 ידעה אירועי רצח עם קשים, ועולה השאלה על התנאים שהובילו למימוש הפעולות הללו, שאינם קרבות צבאיים, מלחמה או מעשי רצח מקומיים. שואת יהודי אירופה במהלך מלחמת העולם השנייה, ומקרי רצח העם בארמניה (1915), בקמבודיה (1975־1978) וברואנדה (1994), הם רק חלק ממקרים אלו, אשר ייתכן כי התאפשרו דווקא בשל היעילות והמודרניזציה הטכנולוגית שאפיינו את המאה הקודמת. אכן, המחקר ההיסטורי מחזק את התובנה כי רצח העם של ההררו והנאמה בדמא"ג ב־1904 היה בבחינת "מודל" עבור גרמניה לקראת שואת יהודי אירופה. לרשימת המאפיינים הדומים בין הג'נוסייד בנמיביה לבין שואת יהודי אירופה, אפשר להוסיף גם את שלב נטילת האחריות הגרמנית: בשנת 2004, 100 שנה לאחר הג'נוסייד, התנצלה ממשלת גרמניה, בראשות גרהרד שרדר, באופן רשמי בפני בני שבט ההררו, והעבירה לממשלת נמיביה פיצויים בסך 25 מיליון יורו שיועדו ל"פיתוח המדינה ולפיוס, מתוך מטרה לרפא את הפצעים שנותרו לאחר המלחמות הקולוניאליות הברוטליות שבין 1904־1908". במקביל הוקמו בנמיביה כמה אתרי הנצחה צנועים לג'נוסייד. באחד מהם, ליד אגם Otjikoto, שבו ביקר לראשונה החוקר הבריטי גלטון ב־ 1850, נכתב על שלט קטן: "כאן, עם כניעתם לצבא האיחוד של דרום אפריקה ביוני 1915, השליכו חיילי ה'שוצטרופן' של גרמניה את כל התותחים וכלי הנשק שלהם לאגם זה".