מישהו צופה בך

במרץ 2014 פרסם כתב העת PNAS (ידיעות האקדמיה הלאומית למדעים של ארצות הברית) מאמר בתחום הפסיכולוגיה. בכתיבת המאמר השתתפו ג'יימי גוילורי (Guillory) מאוניברסיטת קליפורניה, ג'פרי הנקוק (Hancock) מאוניברסיטת קורנל, ואדם קרמר (Kramer) ממחלקת מחקר מסד הנתונים של פייסבוק. במחקר ניסו החוקרים לבחון מחדש את תופעת ההידבקות הרגשית.

החוקרים בדקו אם השינוי בחשיפה לפוסטים חיוביים או שליליים מוסיל אנשים לשנות את הפוסטים שלהם
צילום: שאטרסטוק

הידבקות רגשית

הידבקות רגשית היא סנכרון רגשי בין בני אדם; אדם מדביק ברגשותיו אנשים אחרים הבאים איתו במגע. ג'רולד שונהוולף (Schoenewolf) חקר לעומק את תופעת ההידבקות הרגשית, שאותה הגדיר כתהליך שבו פרט או קבוצה משפיעים במודע או שלא במודע על הרגש ועל ההתנהגות של אדם אחר וגורמים לו לפתח רגש זהה. ממבט ראשון, הידבקות רגשית עלולה להישמע כשם נרדף לאמפתיה. אמנם יש קשר בין אמפתיה והידבקות רגשית אך הם אינן זהות. כדי לחוש אמפתיה כלפי מצבו של האחר אנו זקוקים לתחושת אוטונומיה ותחושה מודעת של ההבדל בין ההרגשה שלנו לפני שהכרנו במצבו של האחר לבין הרגשתנו לאחר מכן. בהידבקות רגשית חסרה תחושת האוטונומיה; הידבקות רגשית מתרחשת בדרך כלל באופן לא מודע, ללא הכרה בעובדה שמדובר ברגש שאינו שלנו מלכתחילה. כאשר אנו יושבים עם מישהו חדש לשיחה, אנחנו באופן טבעי מנסים למצוא רמזים שונים על סמך הבעות פנים, פליטות פה או תנועות גוף, כדי לקלוט מי האדם היושב מולנו. דרך נוספת ויעילה יותר היא להסתמך על תהליך ההידבקות הרגשית – לנסות להבין מה השתנה ברגשות שלי מאז שפגשתי את בן שיחי ולהפוך את תהליך ההידבקות הרגשית למודע. כך אפשר לדעת טוב יותר מהו מצבו הרגשי של האדם שפגשנו. תופעת ההידבקות הרגשית היא דבר שבשגרה, היא מתרחשת בלי משים אצל כולם. אפשר לחשוב עליה כעל הידבקות במחלה סומטית – היא מתרחשת בלי משים, ויכולה לקרות לכל אחד.

פרופ' הליין האטפילד (Hatfield) לפסיכולוגיה ופרופ' ריצ'רד רפסון (Rapson) לסוציולוגיה, שניהם מאוניברסיטת הוואי, הגדירו מהי הידבקות רגשית: הידבקות רגשית היא הנטייה לחקות הבעות פנים, טון וצורת דיבור, תנוחות ותנועות גוף של שותף למפגש בהקשר כלשהו, והיא התנהגות נורמטיבית ושגרתית לכל דבר. האטפילד מחלקת את תהליך ההידבקות לשני שלבים: השלב שבו אנו מחקים פיזית את האדם שאיתו אנו באים במגע (למשל, חיוך ואמירת "בוקר טוב" נענה בחיוך ובברכה מצדנו); בשלב השני המחווה הפיזית משפיעה גם על התחושה ואנו באופן לא מודע מתחילים להרגיש באופן דומה לאדם שפגשנו.

האם לפייסבוק הייתה הזכות לעשות מניפולציות ברגשות המנויים שלה?
צילום: שאטרסטוק

הידבקות רגשית ברשתות חברתיות

החוקרים מפייסבוק ומאוניברסיטאות קורנל וקליפורניה לקחו את מושג ההידבקות הרגשית הפרימיטיבית צעד אחד קדימה – הם רצו לראות מה קורה ברשתות חברתיות, שבהן אנשים לא רואים איש את רעהו והתקשורת ביניהם מסתכמת בטקסטים בלבד. החוקרים הביאו כרקע מחקר שערך חוקר רשתות חברתיות מפורסם, ניקולאס כריסטאקיס (Christakis) עם עמיתו, ג'יימס פאולר (Fowler); השניים גם הוציאו יחד ספר בשם "מחוברים" שראה אור בעברית בהוצאת מטר. הם ערכו מחקר אורך במשך 20 שנה בקרב חברי רשתות חברתיות.

כריסטאקיס, גם הוא כמו החוקרים מניסוי פרמינגהם עמית באוניברסיטת הרווארד, ניצל את המדגם הזה לטובת הניסוי שלו. הוא ועמיתו פאולר ניסו להוכיח כי האושר של בני אדם איננו פונקציה של כסף או של גורמים גנטיים. הם טענו כי אושר הוא תוצאה של הידבקות רגשית, המתרחשת מתוקף היותנו יצורים חברתיים המבלים זמן רב ברשתות חברתיות. הם סיווגו נבדקים לאשכולות: קבוצת "שמחים", "לא שמחים" וקבוצה נייטרלית, ובדקו את ההשפעה של קבוצת "שמחים" וה"לא שמחים" על מצב רוחם של אלו בקבוצה הנייטרלית. הם מצאו כי אכן האושר שלנו תלוי באושר של החברים שלנו, ושל חברים של החברים שלנו. כריסטאקיס הסביר במסגרת ועידת טד שכל פרט הוא כמו פחמן, והסידור וצורת הקשר של הפרטים תקבע את האופן שבו תתנהל הרשת, בין שיצא מזה גרפיט, יהלום או משהו אחר. כלומר, המבנה של הרשת החברתית שבה אנו חברים מנבא את רמת האושר שלנו בעתיד. אפשר להתייחס לאושר או לעצב כאל חיידק או נגיף שעלול להדביק אותנו אם נרצה בכך ואם לאו.

החוקרים גוילורי, הנקוק וקרמר לא קיבלו את ממצאי המחקר, והעלו סימני שאלה רבים בנוגע לתקפות הממצאים של כריסטאקיס ופאולר. הם אמנם הסכימו כי במחקר נמצא אפקט כלשהו הנוגע לרשתות חברתיות, אך לטענתם ייחוסו להידבקות רגשית היא מסקנה מרחיקת לכת, שכן המחקר הוא מחקר מִתאמי. גם המשתנים לדעתם לא הוגדרו באופן מספק, וכן לא נמסר דין וחשבון על ההתנסויות המשותפות של הנבדקים. יכול להיות שהחוויות המשותפות של הנבדקים מהעבר הן שגרמו להם להרגיש בצורה דומה – ולא הידבקות רגשית. החוקרים אף הציעו לכריטאקיס פתרון: "מחקר ניסויי יכול היה להציל את המחקר שלך". אך במחשבה שנייה, החוקרים גוילורי, הנקוק וקרמר כותבים כי גם במחקר שמסיק סיבתיות יש בעיות תוקף מסוימות. אם כך מי אמר שמדובר באמת בהידבקות רגשית? אולי עצם האינטראקציה עם מישהו שמח גורמת תחושה נעימה? הרי נעים יותר לדבר עם אנשים שמחים, והתחושה הנעימה היא זו שגורמת להרגיש שמחה. זאת אומרת, תחושת השמחה היא רגש של האדם עצמו, ולא שיקוף של רגש השמחה של האיש השמח שאיתו באים במגע. זאת בשונה מהידבקות רגשית שבה חייב להתרחש תהליך של חשיפה לביטויי רגש של האדם השני שאיתו באים במגע. כלומר, מדובר בסוג האינטראקציה ולא במצב רוחו של מי שאנו שוהים בקרבתו. במובן זה עולה השאלה אם גם רמזים לא מילוליים יכולים להדביק במצב הרוח, או שמדובר רק במילים ששומעים או קוראים?

המחקר של כריסטאקיס ועמיתו, אשר התרכז בעיקר בהידבקות רגשית בתוך רשתות חברתיות, העלה בלבם של הגוילורי, הנקוק וקרמר תהייה גדולה נוספת: מה בכלל הקשר בין הידבקות רגשית לרשתות חברתיות? הרי ההיגיון אומר שדווקא לראות מישהו שמח ברשת החברתית שלנו יכול להרוס את מצב הרוח שלנו, שכן מדובר באפקט של "לבד ביחד", משהו בסגנון של 'צרת רבים חצי נחמה' – רק להפך.

בפייסבוק טוענים כי פרטיות המשתתפים נשמרה
צילום: שאטרסטוק

המחקר הנוכחי

ובכן, אל דאגה – החוקרים גוילורי, הנקוק וקרמר חשבו על פתרון, והציעו מחקר ש"יציל את המצב". המדגם שלהם כלל 689,003 ממשתמשי פייסבוק, הרשת החברתית המקוונת הגדולה בעולם. הם אימצו את העצה של עצמם וערכו מחקר ניסויי למהדרין, שבו ערכו מניפולציה על מידת החשיפה של המשתמשים לביטויים רגשיים בפיד – דף המידע המתעדכן – של המשתמשים. החוקרים ערכו דגימה מקרית של משתמשי פייסבוק באנגלית לפי מספרי ה־ID שלהם, והריצו שני ניסויים מקבילים: אחד על רגשות חיוביים ואחר על רגשות שליליים – לקבוצה הראשונה הפחיתו את כמות הפוסטים החיוביים בפיד, ולקבוצה השנייה הפחיתו את כמות הפוסטים השליליים בפיד.

החוקרים בדקו אם השינוי בחשיפה לפוסטים חיוביים או שליליים מוביל אנשים לשנות את הפוסטים שלהם בצורה עקבית הקשורה לסוג החשיפה (מי שנחשף לפוסטים חיוביים יעלה יותר פוסטים חיוביים בעצמו – ולהפך). במילים אחרות, החוקרים בדקו אם מתרחשת הידבקות רגשית באמצעות טקסט בקרב משתמשי פייסבוק. כמובן שלכל קבוצה הייתה גם קבוצת ביקורת של משתמשים שזכו להורדות אקראיות של פוסטים מהפיד שלהם, בלי בדיקה אם הפוסטים מביעים רגש כלשהו. שתי הקבוצות הושוו לקבוצת הביקורת שלהן, ואכן נמצא כי בקבוצה שבה הפחיתו את כמות הפוסטים החיוביים הייתה עלייה בכמות הסטטוסים השליליים וירידה בחיוביים, ולהפך – בקבוצה שבה הפחיתו את כמות הפוסטים השליליים הייתה עלייה בכמות הסטטוסים החיוביים וירידה בשליליים. אף שנמצאה השפעה משמעותית בשתי הקבוצות, בקבוצה שבה הורידו את כמות הפוסטים החיוביים הייתה ירידה משמעותית יותר בכמות הסטטוסים החיוביים. זאת בעוד בקבוצות הביקורת לא התרחש שינוי משמעותי בעקבות הורדה אקראית של "סתם פוסטים" מהפיד.

כך נמצאה הוכחה כי תופעת ההידבקות הרגשית אכן קיימת ברשתות חברתיות, הוכחה שנבדקה לראשונה בקנה מידה כה גדול. אף שכבר הוכח בעבר שלרמזים לא מילוליים יש השפעה רבה על התחושות שלנו כבני אדם, נמצא כאן כי הידבקות רגשית מתרחשת גם כאשר לא נראים לעין רמזים לא מילוליים (כמו: הבעות פנים, תנועות גוף) וגם כאשר הרגש שבו נדבקנו לא מכוון באופן ישיר אלינו, שכן אנשי פייסבוק הבטיחו לא לגעת בהודעות בינאישיות אלא רק בפוסטים כלליים בפיד. עוד נמצא כי אי אפשר להגדיר הידבקות רגשית כחיקוי לרגש של האחר – זה כנראה משהו הרבה יותר עמוק.

אגב, החוקרים גילו כי משתמשים שנחשפו לכמות קטנה יותר של פוסטים רגשיים כלשהם במהלך שבוע הניסוי היו פחות פעילים באותו שבוע. עובדה זו כמובן מעלה שאלות בנוגע לחשיבות של הבעת רגשות וחיים בתוך סביבה רגשית, ועד כמה היא יכולה לתת את אותותיה בליכוד של רשת חברתית. יש לציין כי כאשר היה מדובר בפוסטים חיוביים, החוקרים ראו שמשתמשים הגיבו בצורה חיובית, בניגוד לציפייה של "לבד וביחד", אך קיימת גם אפשרות שהתגובות החיוביות נובעות מהצורך להראות לסביבה ש"גם להם טוב".

החוקרים אף התייחסו לגודל האפקט, שאמור להראות כי הוא היה אמיתי ולא סתם תוצאה אקראית של מדגם. אף שהחוקרים חשבו שמדובר בפרט זניח, אין ספק שהמדגם הנוכחי היה גדול מאוד בקנה מידה של מחקרים פסיכולוגיים בפרט ומחקרים בכלל, שכן סטיית התקן מצטמצמת כשהמדגם גדל, מה שגורם לכך שכל הבדל זעיר במדגם יימצא כמובהק. הפתרון עבור מקרים מעין אלו הוא מדד גודל אפקט. גודל אפקט הוא כלי סטטיסטי המנטרל את גודל המדגם, ומאפשר לחוקרים להוכיח שההבדל שמצאו אינו זניח ואינו נובע מגודלו של המדגם בלבד, אלא הוא הבדל משמעותי וניכר. אולם, כאשר גוילורי, הנקוק וקרמר ניסו להעניק ערך ומשמעות לאפקט שמצאו, התברר שהערך הזה זעיר מאוד. ובכל זאת, החוקרים טענו שמדובר במחקר חשוב וכשמדובר ברשת חברתית ענקית כמו פייסבוק, כל תופעה קטנה יכולה להשפיע גם על אנשים רבים אחרים שאינם מחוברים לפייסבוק. הם גם התייחסו לקשר בין גוף לנפש, וטענו שתופעה של הידבקות רגשית עשויה להביא להשלכות על בריאות הציבור באופן כללי, ושבכלל כדאי לקחת אותם ברצינות.

החוקרים טוענים כי בתנאי השימוש יודעו המנויים כי אפשר יהיה לעשות שימוש בנתונים שלהם לצרכי מחקר
צילום: שאטרסטוק

הבאזז סביב המחקר

סביר להניח שאתם שואלים את עצמכם אם גם אתם השתתפתם במחקר. אין לכך תשובה ברורה אבל קיימת סבירות גבוהה לכך שאם יש לכם חשבון פייסבוק באנגלית אז גם אתם השתתפתם במחקר, ללא הסכמתכם כמובן.

הפרט הקטן הזה עורר את זעמם של אלפי אנשים ברחבי העולם, שהתנגדו לעובדה שפייסבוק ערכה מניפולציות רגשיות על המשתמשים בלי לבקש את הסכמתם. פייסבוק, שכנראה לא צפתה את הרעש הגדול שהקימה, הוציאה הצהרה בנוגע למחקר ובו ניסתה להסביר את המחקר שערכה. לטענתה, אף אחד מהנתונים לא נקשר לאדם ספציפי, וכי נשמרה הפרטיות של כל הנבדקים. לדידם, יש להם תהליך ביקורת פנימי קשוח משל עצמם, והם דואגים לאחסן את הנתונים באופן מאובטח. ובכלל, המשתמשים אישרו בפתיחת החשבון סעיף שכנראה לא טרחו לקרוא, ובו מצוין כי פייסבוק רשאית לעשות שימוש בנתונים שלהם לצורך מחקר, בלי לפרט מעבר לכך.

למרות ההצהרה של פייסבוק לא נחה דעתם של המשתמשים, ואפשר להגיד שיש בכך צדק. אכן בפייסבוק טענו כי הם מפעילים תהליך ביקורת פנימי קשוח, אך העולם המדעי בימינו מחויב לחוקים אחרים. בעבר, בתחילתה של המאה הקודמת, לא היה פיקוח אחיד על ניסויים שמדענים ערכו. עולם המדע סמך כביכול על החוש האתי הפנימי של כל מדען, שאמור לראות לנגד עיניו את טובת האנושות, ולא שיקולים אישיים כגון כסף או תהילה. אך דווקא ההיסטוריה הייתה זו שאילצה את המדענים לחשוב בכיוונים אחרים.

ההיסטוריה של האתיקה

הנאצים היו בין הראשונים שביצעו ניסויים בבני אדם, באסירי המחנות. הידוע מכולם היה יוזף מנגלה, אשר ערך ניסויים ידועים לשמצה במחנה אושוויץ. אך יחד עם מנגלה היו רופאים רבים אחרים שהיו שותפים לניסויים הרפואיים שלו, שכללו ניסויי עיקור, ניסויי תאומים ועוד. כאשר נודע על כך לשופטים בנירנברג, התגליות עוררו בהם דחייה וזעזוע עמוקים מאוד, וכך עלה לסדר היום תחום האתיקה, והעולם זעק לשינוי.

אך עוד לפני הניסויים בימי מלחמת העולם השנייה, היה ניסוי ותיק יותר שהחל בשנת 1932 – ניסוי טסקיגי. הניסוי של טסקיגי בוצע הרחק מאוד מגרמניה, באלבמה שבארצות הברית. בקבוצת הניסוי השתתפו 399 אנשים ממוצא אפרו־אמריקאי, עובדי כפיים, חסרי השכלה וממעמד סוציו־אקונומי נמוך מאוד, ואילו בקבוצת הביקורת השתתפו 200 איש נוספים מאותה אוכלוסייה. מטרת הניסוי הייתה למעשה בחינת המהלך הטבעי של מחלת העגבת, שהיא מחלת מין חיידקית קשה. הנסיינים לא סיפרו לנבדקים כי הם חולים בעגבת, אלא אמרו להם כי יש להם "דם רע", והציעו בטוב לבם טיפול במרפאה, כולל דמי נסיעות ו־1,000 דולר להוצאות קבורה אם יגיע הגרוע מכל. ה"טיפול" במרפאה כלל תרופות פלסבו גם בשלבים קטלניים של המחלה, ניקור מותני לשם טיפול (אף שבפועל זה היה לשם אבחנה) ועוד. הניסוי של טקסיגי נמשך, ובינתיים, בשנות ה־40, העולם גילה את הפניצילין, ובנירנברג ניסחו את קוד נירנברג שקבע עקרונות אתיים בסיסיים לניסויים בבני אדם. אך נראה כי החוקרים מטסקיגי לא הפסיקו את הניסוי בגלל רעשי רקע, הם לא דאגו לעדכן את הנבדקים כי יש תרופה שיכולה לעזור להם להיפטר מה"דם הרע" לחלוטין, ולא עשו דבר כדי לסיים את הניסוי. למעשה, הניסוי נמשך במהלך כל השנים עד 1972, כתבי עת פרסמו את ממצאי הניסוי לפרקים, בלי שום בעיה וללא ביקורת. ב־1972 הדליף מישהו לעיתונות פרטים מדויקים יותר על מה שקורה במעבדות בטסקיגי, והניסוי הופסק באחת, כאשר מתוך כל הנבדקים, נותרו בסך הכל 74 בחיים.

קוד נירנברג בשילוב הניסויים בטסקיגי הביאו את עולם הרפואה להבנה כי יש צורך דחוף וחיוני להסדיר את חוקי האתיקה הרפואית והמחקרית אחת ולתמיד. ב־1964 התכנסה בהלסינקי שבפינלנד עצרת ההסתדרות הרפואית העולמית ה־18. בעצרת החליטו על שדרוג קוד נירנברג והפיכתו למסמך המקובל ביותר כיום בעולם המחקר ובניסויים בבני אדם: הצהרת הלסינקי. הצהרת הלסינקי הביאה את עולם המדע למציאות של היום: ברוב רובן של המדינות המערביות אי אפשר לערוך מחקר בלי לקבל אישור של ועדת אתיקה. גם בארצות הברית יישמו את הלקח הזה, ולאחר סיום ניסוי טסקיגי החליט הקונגרס להקים ועדת חקירה שתיישם חוקי אתיקה על המחקרים הרפואיים וההתנהגותיים בבני אדם, ותדאג לאכיפה שלהם. הוועדות שמינתה ועדת החקירה בארצות הברית נקראות IRB (ראשי תיבות: Institutional Review Board).

הוועדות מתמקדות בעיקר בשלושה נושאים: בדיקת הנזק העלול להיגרם לנבדק בעקבות הניסוי, הגבלת הפלישה לפרטיות והגבלת ההונאה. התנאים העיקריים להרצת ניסוי שבו כרוך נזק למטופל (נפשי או פיזי) הם היותו של הנזק זעיר והפיך. הוועדה אף שוקלת אם התועלת למדע עולה על הנזק שנגרם לנבדק. אחת הטענות הקשות שעלו נגד פייסבוק הייתה: כיצד חברה מעזה לערוך מניפולציה ברגשותיהם של מאות אלפי אנשים? ד"ר רוברט קליצמן (Klitzman), פסיכיאטר וראש התוכנית לביו־אתיקה באוניברסיטת קולומביה כתב: "פייסבוק מלכתחילה תכננה לערוך מניפולציה במצב הרוח של אנשים. זה בכלל לא טריוויאלי – מה אם מצבו של אדם בדיכאון החמיר בגלל זה? בפייסבוק טוענים שגם אם כן, האפקט של הניסוי לא היה גדול, אבל מתברר שהאפקט היה גדול מספיק כדי לפרסם מאמר בכתב עת מדעי גדול ויוקרתי.

יש לציין כי הוועדות האתיות וכל החוקרים מחויבים לשמור בקנאות על הפרטיות של הנבדקים. הוועדות דורשות לעשות זאת על ידי הגבלת הגישה לנתונים רק לעוסקים במחקר ועל ידי חתימה על טופס המגדיר בדיוק מהן חובותיו של החוקר לשמירת הפרטיות של הנבדקים. כמובן המצב הרצוי הוא שהחוקר עצמו לא ידע לשייך בין הנתונים לנבדק, אך לפעמים מכורח הניסוי הדבר אינו מתאפשר. החוקרים אף מוגבלים מאוד במניפולציה שהם יכולים לעשות לצורכי הניסוי – הם צריכים למצוא מטרה ראויה מספיק כדי לקבל אישור למחקרם. גם לאחר שניתן אור ירוק לניסוי, החוקרים צריכים להיזהר במתן מסר שקרי בנוגע למטרת המחקר והם חייבים לחשוף את שאלת המחקר. אם מתן הפרטים הללו עלול להרוס את מהלך הניסוי והמניפולציה, החוקרים חייבים מיד בסיומו ליידע את הנבדקים בכל הפרטים.

הונאה?

אפשר לומר שאנשי פייסבוק עמדו בסעיף הפרטיות וההונאה: החוקרים לא ידעו לאילו נבדקים שייכים חשבונות הפייסבוק שעברו מניפולציה, הם לא נגעו בהגדרות הפרטיות של החשבונות, והם אף פרסמו מיד בתום הניסוי את מטרתו ופירטו במאמר את ההליך שעשו. הם גם טוענים כי בתנאי השימוש הנבדקים יודעו בכך שיהיה אפשר לעשות שימוש בנתונים שלהם לצורכי מחקר.

הבעיה היא שאנשי פייסבוק פספסו את ההסכמה מדעת שהיא חיונית לכל ניסוי מדעי באשר הוא, והנבדקים לא באמת יכלו לבחור אם ברצונם להשתתף במחקר או שלא. התירוץ של פייסבוק כי הנבדקים אישרו בפתיחת החשבון את השימוש בנתונים שלהם, לא מספיק כנראה. מרחבי העולם הגיעו טענות רבות, ובצדק, לפיהן אי אפשר להחליף הסכמה מדעת בחתימה בסעיף לא בהיר דיו שנכתב באותיות זעירות בתחילת ההתקשרות בין המשתמש לחברה.

עם פרסום המחקר בכתב העת PNAS נדרש מפייסבוק לענות על השאלה הנוקבת אם הם עברו את אישורה של ועדת IRB. התשובה לכך תלויה בשאלה מתי יצא לכם לקרוא את הכתבה במגזין The Atlantic. אם זה היה בתחילת יולי הייתם רואים שפרופ' סוסן פיסק (Fiske) מאוניברסיטת פרינסטון, מי שערכה את המאמר לפרסום, סיפרה שאכן המחקר עבר את אישורה של ועדת IRB. אך אם הייתם קוראים את The Atlantic בהמשך יולי, הייתם רואים כי הוועדה כלל לא שמעה על הניסוי של פייסבוק עד לשלב התוצאות. בסופו של דבר מתברר שהמחקר לא עבר בעצם את אישורה של ועדת האתיקה.

זה אמנם נשמע ממש לא לעניין, אבל אנדרו לדבינה (Ledvina), לשעבר מדען מערכות מידע בפייסבוק, טוען שתלוי איך מסתכלים על זה. לדבריו בנקודה מסוימת כל משתתפי פייסבוק הם שפני ניסיון ללא קשר לשום מאמר שמתפרסם בכתב עת מדעי ידוע. לדבינה קיבל ביולי האחרון, מיד עם פרסום המחקר, שיחת טלפון מכתב של The Wall street Journal; הוא כנראה לא לגמרי הבין את כוונותיו של הכתב, וסיפר לו לתומו שבתקופת עבודתו בפייסבוק הם היו מריצים המון ניסויים בלי לעבור שום ועדת אתיקה, ובלבד שהניסויים לא יגרמו אי נוחות לאף אחד מהמשתמשים. הכתב פרסם את דבריו ולדבינה ניסה להסביר את עצמו בבלוג שכתב. הנקודה, לדבריו, היא שהחברות הגדולות אוספות עלינו מידע כל הזמן. כולנו למעשה סובייקטים למחקרים של צרכנות ושיווק, בין אם גוגל מציגים לנו פרסומות על סמך מילות מפתח מתוך האמייל שלנו, או שאמזון משנים את הכפתורים מירוק לכחול בגלל שבניסוי שהם הריצו הם גילו שעם כפתור כחול הם מכרו יותר. לדבריו של לדבינה, ועדות אתיקה כלל לא רלוונטיות, אם חוקרים רוצים לפרסם ניסוי אחד מסך כל הניסויים שהם מריצים, הם צריכים אישור של היחצ"ן של פייסבוק ולא של ועדת אתיקה.

לדבינה גם מנסה לטהר את שמה המוכפש של פייסבוק וטוען כי כל הניסויים האלו נועדו בסך הכל להביא לנו, הצרכנים, מוצר טוב יותר (הוא כמובן לא מדבר על התועלת של פייסבוק מכך שהצרכנים יצרכו יותר). כלומר במונחים של אתיקה, התועלת לעולם מהניסויים עולה בהרבה על גרימת אי נוחות ל־0.1% ממשתמשי פייסבוק.

ולסיום, השאלה היא אם הניסוי של פייסבוק באמת תרם משהו לעולם שלנו, משהו חשוב שהיה שווה את כל הרעש? ובכן, ג'ון גרוהל (Grohol), מייסד אתר הפסיכולוגיה Psych Centra, מסביר שספק אם המדדים של הניסוי תקפים. הרי פוסטים וסטטוסים קוטלגו כחיוביים או שליליים על סמך תכנת LIWC, שהגדירה פוסטים וסטטוסים כחיוביים אם נמצאו בהם מילים חיוביות, ובאותה הדרך הוגדרו פוסטים וסטטוסים כשליליים. אבל מה אם מישהו כתב בקיר שלו: "העננים הקודרים של הבוקר עושים אותי כל כך לא שמח", או איך התוכנה מפרשת מילים כמו: "Shit" או מילים אחרות בשפה לא פורמלית של רשתות חברתיות. המחקר של פייסבוק הוא אולי סנונית ראשונה ונדרשים מחקרי המשך ורפליקציות ומחקרים חוזרים כדי לוודא שהאפקט שנמצא אכן קיים. ובכלל, יש מי שטוענים שמדובר בקונספירציה – שכן פייסבוק לא נמצאה כבר זמן רב בפריים טיים וכי המחקר האחרון הוא בסך הכל תרגיל שיווק מוצלח.