שואה אחרת

רבים מהטקסטים בנושא השואה של בני הדור השני והשלישי מתרחקים מהעיסוק בזוועות, לא בשל חוסר עניין או זילות אלא להפך – זו דרכם לעסוק בנושא המהווה חלק אינטגרלי מזהותם, נושא שהוחדר עמוק לנפשם עד שאינם יכולים להתמודד איתו אך גם אינם יכולים לחדול מלעסוק בו.

השואה הייתה ועודנה טראומה יסודית בחברה הישראלית ובזיכרון הקולקטיבי הישראלי. הדיון החינוכי, הציבורי והתרבותי בנושא אינו מתייחס לשואה כטראומה שהייתה והסתיימה באירופה אלא כאירוע הנמשך אל ההווה בישראל ומתבטא למשל בתחושות החרדה הנובעות מהתמשכותו של הסכסוך היהודי־ערבי ומהמצב הביטחוני הבעייתי. קישורים אלו העצימו מצב תודעתי קולקטיבי של חוסר ביטחון, חרדה תמידית ותחושות של סכנה קיומית. מחקרים הראו כי במרבית חלקי העולם השואה היא מורשתם של הניצולים וצאצאיהם ואילו בישראל זיכרון השואה נקשר לא רק במי שחוו את הטראומה ישירות ובבני משפחותיהם.

ממחקרים פסיכולוגיים וסוציולוגיים עולה כי בניגוד לזיכרונות קולקטיביים אחרים, לא ניכרת בזיכרון השואה השפעה דורית, ובעיני הצעירים הישראלים השואה היא גם היום המאורע הבולט ביותר בהיסטוריה היהודית, אף יותר מהקמת המדינה, והיא נתפשת אצלם כמאורע ההיסטורי בעל ההשפעה הרבה ביותר עליהם ועל גורלם. בקרב הישראלים־היהודים בכלל נתפשת השואה כאירוע המרכזי מאז שנת 1940 לצד הקמת המדינה ורצח רבין.

בעשורים הראשונים שלאחר השואה התבסס זיכרון קולקטיבי של השואה בתרבות הישראלית, שנשען בעיקר על תכנים אידיאולוגיים־לאומיים־ממסדיים, על הנצחה מלאת פאתוס המתמקדת בנושאים הקשורים ישירות לרדיפות ולהשמדה ועל לקחים יהודיים וציוניים של השואה. משנות ה־80 של המאה ה־20 החל להתרקם זיכרון שונה בתרבות הפופולרית, שנועד לא רק "לזכור ולא לשכוח", אלא לזכור אחרת, לאתגר את גבולות התפישה של ייצוג השואה ולחתור תחת מוסכמות חברתיות ומסרים הגמונים בנושא. יוצרים בני הדור השני והשלישי לשואה מתאימים את זיכרון השואה לעולם שנשען על טכנולוגיה, בוחנים את הנושא דרך פרספקטיבות הומוריסטיות שהיו בגדר טאבו, משתמשים בשואה ככלי למתיחת ביקורת על תופעות חברתיות־פוליטיות וכלכליות שונות, מרחיבים את גבולות הזיכרון של הטראומה אל מעבר ללקח היהודי־הציוני ומצביעים על השלכות רחבות יותר, אוניברסליות, חברתיות ופוליטיות, של לקחי השואה. בשני העשורים האחרונים נשמעת יותר ויותר ביקורת של חוקרים ואישי ציבור נגד מגמות אלה הטוענים שמדובר ב"זילות השואה".

בספר "הַר הַזִּכָּרוֹן יִזְכֹּר בִּמְקוֹמִי: הזיכרון החדש של השואה בתרבות הפופולרית בישראל" (הוצאת רסלינג, 2014), מנתחת החוקרת ד"ר ליאת שטייר־לבני סדרה ארוכה של ייצוגים (קולנוע, טלוויזיה, עיתונות, ספרות, שירה צעירה, פייסבוק, בלוגים ותיאטרון פרינג'). מהספר עולה כי בתרבות הפופולרית הישראלית, לצד יצירות הממשיכות את הזיכרון "הקלאסי" של השואה וחזרות אל העבר כדי להנציח ולספר מחדש את הטראומה, מופיע בעשורים האחרונים הזיכרון האחר, האלטרנטיבי, שהוזכר קודם.

מקועקע על כולנו

טענתה של ד"ר שטייר־לבני היא כי הזיכרון החדש, המתרחק מהשואה כאירוע היסטורי וממיר את הדיון בה בסדרה של דימויים, מטאפורות וייצוגים הומוריסטיים, פוליטיים ועדתיים, משקף סדרה של מנגנוני הגנה נפשיים של בני הדור השני והשלישי. אלו שגדלו במרחב שבו השואה אינה רק זיכרון עבר אלא היא מוצגת כחלק מההווה, כורעים תחת נטל הזיכרון ומבקשים להרחיק מעליהם את הטראומה, מכיוון שהם שקועים בה עד צוואר ומבקשים למצוא מנוח לנפשם. המידה שבה השואה היא חלק אינטגרלי מעולמם התרבותי ומזהותם של היוצרים "מקועקעת על הזרוע הקולקטיבית של כולנו", כפי שכתב רוני סומק.

בספר התבססה שטייר־לבני על מונחי הטראומה של פרויד, על היבטי התסמונת הפוסט־טראומטית שבה עסקו ממשיכיו ובעיקר על השלכתם של מושגים אלו על התנהלותן של קבוצות. הדיון בטראומה במובן נפשי־פסיכולוגי עלה לראשונה בסוף המאה ה־19, ואחד ממפתחיה העיקריים היה זיגמונד פרויד, אבי הפסיכואנליזה. פרויד בחן בין היתר מלנכוליה מול אבל כשתי דרכי התמודדות מנוגדות עם טראומה: אדם הנמצא במצב מלנכולי (מה שהיינו מכנים היום: דיכאוני) חש הזדהות עם האובייקט האבוד, והזדהות זו מטשטשת את ההבדלים בין האדם לאובייקט ופוגעת ב"אני". לעומת זאת במצב של אבל, המתאבל עובר תהליך של הפנמה בריאה לאחר היעלמותו של האדם המת ומתמודד עם העבר בעזרת יצירת ריחוק ממנו. ממשיכיו של פרויד בנושא זה הרחיבו את הדיון בטראומה ובסימפטומים המיידיים והמאוחרים שלה. תסמונת פוסט־טראומטית (PTSD: ראשי תיבות – Post Traumatic Stress Disorder) – היא ההפרעה הנפשית השכיחה ביותר אצל אנשים שנחשפו לאירועים טראומטיים. מי שסובל מהתסמונת ימשיך לחוות את האירועים הטראומטיים שנים רבות לאחר שהסתיימו. אחד המאפיינים של התסמונת הוא חרדה בשל חוסר היכולת להתנתק מאירועי העבר. הדיון במושג הטראומה ובסימפטומים של תסמונת פוסט־טראומטית התפתח עם השנים מהיחיד אל קבוצות. בעשורים האחרונים קבוצות שונות החלו לעסוק בטראומות הקולקטיביות שלהן.

פרויד טען שכדי להפחית את עוצמת החרדה ה"אני" הטראומטי מפתח מנגנוני הגנה. מנגנוני הגנה הם תהליכים פסיכולוגיים אוטומטיים, אמצעי התגוננות תת־הכרתיים, שהאדם לרוב אינו מודע לשימוש שהוא עושה בהם, ואשר אינם משנים את המצב אלא את תפישתו – וכך מאפשרים להפחית חרדה. בספר"הר הזכרון יזכר במקומי", מעלה שטייר־לבני את הטענה כי הייצוגים המרכיבים את הזיכרון החדש של השואה, הם למעשה סדרה של מנגנוני הגנה נפשיים של בני הדור השני והשלישי. מי שהתבגרו במערכת חינוך שהנחילה להם את תודעת השואה באופן עוצמתי ומרוכז, מי שגדלו בחברה שחווה באופן בלתי פוסק סכסוך לאומי אלים ושמייצרת קישורים בלתי פוסקים בינו לבין השואה, מנסים להתמודד עם ההֶפְגֵּן הלאומי־פוליטי של השואה דרך יצירת מנגנוני הגנה שמרחיקים את הטראומה כדי לנסות ולהגיע אל העיבוד שלה.