שובו של האוריון

חללית העתיד המאוישת של נאס"א, אוריון (Orion), נולדה כחלק ממיזם קונסטליישן (Constellation), שנועד לשוב ולהוביל אסטרונאוטים לירח, להטיס צוותים לתחנת החלל הבינלאומית, לחקור אסטרואידים קרובי ארץ ולהוות בסיס למשימות מאוישות למאדים. המיזם ידע עליות וירידות, וחלקים ניכרים ממנו בוטלו בהנחיית נשיא ארצות הברית ברק אובמה עוד בשנת 2008. כך למשל בוטל כל המרכיב הירחי של תוכנית קונסטליישן, לרבות רכב הנחיתה העתידי ומתקני המגורים על הירח, וכן בוטלו שני טילי השיגור שנדרשו למשימה: ארס־1 (Ares-1) וארס־5 (Ares-5).

דגם ניסוי של החללית אוריון, בעת עבודות חיווט
צילום: NASA Photo

למרות הביטול של מיזם קונסטליישן, הקונגרס האמריקאי הנחה את נאס"א להמשיך את העבודה על החללית אוריון ככלי עתידי להעברת צוותים ואספקה אל תחנת החלל הבינלאומית וממנה וכבסיס למימוש יעדי מחקר מאוישים בחלל, אם וכאשר יוחלט עליהם. בינתיים, לאחר ביטול שני המשגרים מסדרת ארס, החלו בנאס"א בפיתוח משגר חדש, SLS שמו, שיוכל לשאת את החללית אוריון ועוד מטען נוסף, אם יהיה בו צורך. בספטמבר 2011 הוצג התכנון של המשגר החדש, והוא כולל מרכיבים רבים שפותחו עבור תוכנית מעבורת החלל האמריקאית. משגר זה יוכל להטיס למסלול נמוך סביב כדור הארץ כ־70 טונות בעת כניסתו לשירות, וכושר הנשיאה שלו לחלל יגדל בהמשך ל־130 טונות. בשנים 2012 ו־2013 הוקצו לנאס"א קצת יותר משני מיליארד דולר לפיתוח החללית, והדגם העדכני של החללית מכונה MPCV (ראשי תיבות: Multi Purpose Crew Vehicle).

שינוי נוסף ומהותי בתכנון החללית אוריון היה ביטול ההצטיידות במכלול שירות (Service Module) והנעה מפיתוח בלוקהיד מרטין האמריקאית, ובמקום זאת התבססות על החללית האירופית הבלתי מאוישת ATV (ראשי תיבות: Automated Transfer Vehicle), המשמשת מעת לעת להעברת אספקה אל תחנת החלל הבינלאומית. ארבע חלליות אירופיות ATV כבר שוגרו לחלל, והחמישית נמצאת בשלבי בנייה מתקדמים. מכלול השירות וההנעה נועד לספק לחללית יכולת תפקוד בחלל, וכן נשיאת דלק, תאים פוטו־וולטאיים (תאים סולריים) לייצור חשמל ומערכות נלוות נוספות. חשוב לציין כי זו הפעם הראשונה שבה ארצות הברית רוכשת מרכיב מרכזי בחללית מיצרן שאיננו אמריקאי, וכי חברת לוקהיד מרטין, שתכננה את החללית אוריון (הצעתה גברה מול הצעת חברת בואינג, CST-100) איבדה בעטיה של ההחלטה לא רק ממון רב אלא גם יוקרה.

הסיבות לבחירת החללית ATV כמכלול השירות של החללית אוריון נובעות משיתוף פעולה אסטרטגי בין נאס"א לסוכנות החלל האירופית (ESA), שיתוף פעולה רב שנים הן במשימות מחקר בלתי מאוישות במערכת השמש, הן במיזם טלסקופ החלל האבל, ובמיוחד בתחנת החלל הבינלאומית. שימוש בתכן (Design) מוכח אמור לקצר באופן משמעותי את הזמן הדרוש לפיתוח החללית אוריון על כלל מרכיביה מחד גיסא, ולהפחית חלק ניכר מסיכוני הפיתוח של החללית מאידך גיסא. מובן כי שיתוף פעולה במיזם מסוג זה מצריך לימוד משותף של תרבויות ארגוניות שונות, נוהלי עבודה, ואפילו שפה משותפת (החללית האירופית ATV נבנית במקטעים שונים בכמה מדינות, על ידי יצרנים שונים). מנהל פרויקט ATV בסוכנות החלל האירופית התבטא באחרונה בנושא, וציין כי אחד האתגרים הגדולים הניצבים של המיזם המשותף הוא יצירת קשר בין המדינות השונות המעורבות בתוכנית אוריון, וכן מציאת פתרון משותף של בעיות תכנון ובנייה.

מגן החום של החללית אוריון, בבנייה במתקני נאס"א
צילום: NASA/Mike Chambers

אוריון בדרך לחלל

שיגור הניסיון הראשון של חללית אוריון (ללא צוות) מתוכנן לספטמבר 2014. השיגור מכונה EFT-1 ( ראשי תיבות: Exploration Flight Test 1), ובמסגרתו ייבחנו מערכותיה השונות, ובמיוחד מכלולי השיבה הבטוחה לכדור הארץ – מערכות הניווט, ההנעה, מגני החום, המצנחים ומערכת שיכוך הנחיתה המבוססת על כריות אוויר לבלימה הסופית. המרחק המרבי מכדור הארץ בשיגור ניסיון זה יהיה 5,800 ק"מ, והמשגר שנבחר עבור החללית אוריון הוא דלתא 4, בפיתוח וייצור של חברת בואינג האמריקאית. שיגור החללית אוריון לגובה רב יאפשר כניסה לאטמוספרה של כדור הארץ במהירות גבוהה, הגבוהה ביותר מאז שובן של חלליות אפולו ממשימותיהן בירח. מאפיין זה של כניסה מהירה מאוד לאטמוספרה הוא יעד נדרש עבור החללית אוריון, שאמורה לטוס בעתיד למרחקים גדולים בהרבה מאלה שאליהם טסים אסטרונאוטים מאז סיומה של תוכנית אפולו. בשנת 2017 תשוגר חללית אוריון למסלול סביב הירח ותוחזר לכדור הארץ. שיגור זה יהיה בלתי מאויש. השיגור המאויש הראשון לא יתקיים ככל הנראה לפני שנת 2020.

כזכור, מאז קיץ 2011, עת נחתה מעבורת החלל אטלנטיס בפעם האחרונה, אין לארצות הברית יכולת שיגור מאוישת לחלל. למרות ההתקדמות המואצת של החללית דראגון בפיתוח חברת ספייס איקס וכמה מיזמים מסחריים נוספים, יש – עדיין – חשיבות גדולה בשימור יכולת מדינתית־לאומית לשיגור מאויש לחלל, במיוחד כשאל שני השחקנים היחידים כיום בתחום הטיסות המאוישות לחלל – רוסיה וסין – מתעתדים להצטרף שחקנים חדשים, בהם הודו ויפן. לקראת סוף העשור הנוכחי, אם התוכניות יצלחו את המכשולים השונים, תהיה ארצות הברית ערוכה טוב יותר לתחילתו של מירוץ חדש לחלל – או לעידן חדש של שיתופי פעולה בינלאומיים.