מצביעים ברגליים

כיצד מצליחים בעלי חיים, בעיקר כאלו החיים בקבוצות גדולות, להגיע להחלטות - מתברר שאצל הבבונים ההחלטות נעשות בצורה דמוקרטית

קבוצת קופים בסוואנה האפריקאית מתעוררת ליום חדש. קצת פיהוקים, התמתחויות, אולי גניבה של עוד כמה שניות מתוקות של שינה, ואז צריך לקום, לעזוב את אזור השינה וללכת. לאן? אולי לחורשת עצי הפרי, שם בוודאי כבר יצאו כמה פירות חדשים מאז הביקור הקודם של הקבוצה. אולי לבור המים, לשתות ולהקל במקצת על החום. אולי לאזור אחר בשטח המחיה שלהם, שם יוכלו להשיג עשבים טעימים ולצוד חרקים. חלק גדול ממיני הקופים הם אוֹמְניבוֹרים – אוכלי כל – כך שבשבילם כל אזור בשטח המחיה שלהם הוא סוג אחר של מזנון אכול־כפי־יכולתך.

אבל עם כל כך הרבה אפשרויות, איך הקבוצה מחליטה לאן ללכת? חשבו על הפעם האחרונה שבה יצאתם למסעדה עם חברים. גם בקבוצה קטנה, השאלה "לאיזו מסעדה ללכת" עשויה להוביל לדיון ארוך ומתיש. ולכם יש יתרון גדול של שימוש בשפה. איך מצליחים בעלי חיים, בעיקר כאלו החיים בקבוצות גדולות, להגיע להחלטה, אף שאמצעי התקשורת מצומצמים בהרבה?

ישנן כמה תיאוריות בקשר לצורה שבה מתקבלות החלטות קבוצתיות על תנועה בכיוון מסוים. האפשרות הפשוטה היא שפרט אחד – למשל, הזכר הדומיננטי – מחליט לאן ללכת, וכולם הולכים אחריו. האפשרות האחרת, שכל חברי הקבוצה יחליטו במשותף, היא מסובכת יותר, בעיקר ללא שימוש בשפה. עם זאת האפשרות להתחשב בידע ובניסיון של פרטים רבים יותר עשויה להוביל לתוצאות טובות יותר: הקבוצה תגיע לעתים קרובות יותר למקורות מזון עשירים ובורות מים מלאים, ותימנע מאזורים צחיחים או מסוכנים.

במחקרים שנעשו בעבר על מינים שונים של קופים נחשפו ממצאים סותרים. הבעיה העיקרית הייתה שברוב המקרים אי אפשר היה לראות בבירור מי התחיל את התנועה, והחוקרים הסתמכו על מי שנמצא בראש כשהקבוצה נעה ממקום למקום. במחקרים נמצא כי בחלק מהמינים הזכרים היו בראש, ובחלק מן המינים – הנקבות, בחלקם הסדר היה תלוי בדומיננטיות ובחלקם בגיל, ולפעמים לא היה כל סדר נראה לעין. לעתים, במחקרים שונים על אוכלוסיות שונות של אותו מין ביולוגי נמצאו צורות שונות של תנועה. היה צורך בשיטה מדויקת יותר, שתוכל להבחין בדיוק מי מתחיל את התנועה, מי עוקב אחריו ומתי, ואיך ההחלטה לעקוב אחר פרט מסוים מתקבלת.

שיטה כזו הוצגה במאמר שפורסם לאחרונה בכתב העת Science, על ידי אריאנה סטרנדבורג־פשקין (Strandburg-Peshkin) מאוניברסיטת פרינסטון בארצות הברית, וחוקרים נוספים מפרינסטון ומאוניברסיטת קליפורניה בדייוויס. המחקר נערך על קבוצת בבונים בקניה. קופי בבון הם מודל מצוין למחקר על תנועה: הם חיים בקבוצות גדולות של כמה עשרות פרטים, והולכים כמה קילומטרים כל יום – יותר מרוב מיני הקופים. נוסף על כך, רבים מהם – כולל הפרטים של הקבוצה שנחקרה – חיים באזורים פתוחים, כך שקל יותר, גם לחוקרים וגם לקופים עצמם, לראות מי הולך ולאן. החידוש במחקר זה היה האופן שבו המידע נאסף. בקבוצות גדולות קשה מאוד לעקוב אחר כל הפרטים בה בעת ולראות מה כל אחד עושה. לכן החוקרים תפסו בעזרת מלכודות 25 מהקופים, שהם כ־80 אחוז מהבוגרים בקבוצה (בלי לפגוע בהם כמובן) והצמידו אליהם קולרים עם GPS. טכנולוגיה כזו משמשת בחקר בעלי חיים כבר שנים רבות, והיא הולכת ומשתפרת כל הזמן. כיום, הרזולוציה של המכשירים טובה מספיק כדי לזהות פרטים בודדים מתוך הקבוצה ואת תנועתם אחד ביחס לשני. המכשירים גם נהיים קטנים יותר ויותר – אלה שהוצמדו שקלו כ־300 גרם, או במקרה של פרטים קטנים במיוחד, 230 גרם – כך שמשקל הקולר לא עלה על חמישה אחוזים ממשקל הגוף. הקולרים היו מצוידים במתקן ניתוק אוטומטי, ששחרר את הקולר כשהמחקר הסתיים, ללא צורך בהתערבות אנושית.

החוקרים בדקו את כל המקרים שבהם אחד הקופים התרחק מקוף שני שעמד לידו. באילו תנאים הקוף השני יעקוב אחר הראשון, ובאילו מקרים יישאר במקומו? מתברר שהדבר לא היה תלוי במעמדו של הקוף המוביל, וגם לא במינו – לזכרים ולנקבות הייתה אותה מידה של הצלחה, אף שבחברה הבבונית הזכרים הם הדומיננטיים. החוקרים גם מצאו כי כאשר כמה קופים נעים יחד באותו כיוון, שאר הקופים נוטים לקום ולהצטרף אליהם. אם כמה קופים מתחילים בתנועה, אך בכיוונים שונים – השאר אינם בטוחים מה לעשות, ובתחילה נשארים במקומם.

במקרה כזה, לאן תלך הקבוצה כולה בסופו של דבר? תלוי עד כמה הכיוונים שונים. אם ישנן כמה תת קבוצות שנעות בכיוונים הפוכים לחלוטין, שאר הקופים ילכו בעקבות תת־הקבוצה הגדולה יותר, ושאר תת הקבוצות יצטרפו לקבוצה הגדולה. נראה כי לבבונים חשוב יותר להישאר בקבוצה מאשר לדבוק בבחירתם המקורית. לעומת זאת, אם תת הקבוצות נעות בכיוונים שונים, אך הזווית בין הכיוונים אינה גדולה מ־90 מעלות, מושגת פשרה – הקבוצה נעה בכיוון שנמצא בין שני הכיוונים המקוריים.

כך נוקטים הבבונים בשיטה דמוקרטית: הקבוצה כולה נעה לכיוון שבו רוב הקופים רוצים לנוע. מתברר, שאפשר לקבל החלטות רוב גם בלי הצבעה, ואפילו בלי שפה.

כאמור, החידוש במחקר זה היה בשימוש במכשיריGPS  מתקדמים. טכנולוגיה זו אפשרה לחוקרים לא רק לענות על שאלת המחקר הספציפית הזו, אלא גם לאסוף עושר עצום של נתונים על הקבוצה. בכל דקה משעות היום תיעדו המכשירים על הקולרים היכן בדיוק נמצא כל קוף, באיזה מהירות הוא נע ולאיזה כיוון, ומי היה לצדו. החוקרים העלו את הנתונים לאתר הנקרא Movebank: מאגר מידע ענק – וחופשי לכל – המרכז נתונים על תנועה של בעלי חיים. חוקרים אחרים יוכלו להשתמש במידע שנאסף כדי לענות על שאלות רבות נוספות, כגון: האם יש תבנית חוזרת בתנועתם של הקופים, כך שהם מבקרים באתרים מסוימים לפי הסדר? מה קובע את המהירות שבה הם נעים? מי נמצא ליד מי בזמן שהקבוצה נעה, ובזמן עצירה? ועוד.

זוהי עוד דוגמה לאופן שבו המדע נתמך יותר ויותר על ידי טכנולוגיה, והופך לשיתופי יותר. בשדות רבים ושונים של המדע, טכנולוגיות חדשות מאפשרות לנו לאסוף נתונים בכמויות שאי אפשר היה אפילו לחלום עליהן לפני עשורים ספורים, וכמויות שחוקר יחיד לא יוכל להתמודד איתן גם אם יקדיש לכך את כל הקריירה שלו. כמעט בהכרח הדבר מוביל לשיתופי פעולה רבים ופוריים יותר מאי פעם בעבר.