ראיתי פילים מאושרים

אחרי כמעט שלושה ימים בבנגקוק הסואנת, גדושת מרכזי הקניות והבניינים הגבוהים, ביקשנו להימלט. להימלט מהאספלט ומהעיר המקומטת, כמו שכתב פעם ירון לונדון. נסענו צפונה. התחנה הראשונה היתה ביקור בחוות הפילים פאטרה (Patara) ליד צ'יאנג מאי (Chiang Mai), בירת צפון תאילנד. בקול נרגש ובאנגלית רהוטה סיפר לנו פאט טרונגפּקן, בעל החווה, על המיזם שלו, השונה ממרבית חוות הפילים שתראו בתאילנד.

"הפיל האסייתי נמצא בסכנת הכחדה", מסביר פאט בעצב. "אם לפני 40 שנה היו בתאילנד כ-6,000 פילים, היום יש כ-3,200 בלבד, וברור לכל שלא מדובר בתהליך טבעי". הפיל הוא אחד מסמליה הבולטים של תאילנד היום ושל ממלכת סיאם (שמה הקודם של תאילנד) בעבר. מלבד היותו חיה לאומית, לפיל יש חשיבות רבה בדת המקומית (הבודהיזם), במסורת ובתרבות, אולם במציאות חיי הפילים בתאילנד קשה. לפני כעשור אף נערך קמפיין בינלאומי שקרא להחרמתה של תאילנד כיעד תיירותי בגלל ההתעללות בפילים. היום מותר להשתמש בפילים לצורכי תיירות בלבד, ואסור להשתמש בהם בתעשייה ובחקלאות (למשל לכריתת עצים). ואולם גם בתיירות נגרם לבעלי החיים לא מעט סבל. בתאילנד אפשר לצפות בפילים מאולפים משחקים כדורגל או מציירים אגרטל עם פרחים, ויומיים לפני שביקרתי בחווה של פאט ראיתי בחווה אחרת פילים מקושטים סוחבים על גבם תיירים. פילים בחוות קרקסיות מאולפים בשיטות קשות, למשל למהוט, מאלף הפילים, יש ביד מקל ארוך עם מסמר בקצהו. לטענת המהוט זה לא כואב לפיל כי יש לו עור עבה, בפועל – זה כואב גם כואב. ובכלל, עבור פיל זה לא ממש עניין טבעי ללכת הלוך ושוב, להתיישב עם מתן פקודה, להגיש את החדק כדי לקבל טיפ מתיירים, לשחק כדורגל ועוד. העצב הרב שנשקף מעיניהם של בעלי החיים גדולי הממדים הכמיר את הלב.

 תחילתה של ידידות מופלאה

פאט התוודע לסבל של הפילים לפני 14 שנה, כשנתקל במקרה בפיל שהיה במצוקה ואימץ אותו, כאילו הייעוד בחר בו ולא להפך. מאז הוא מחלץ פילים המשמשים שעשוע לתיירים ולעתים סובלים מהתעללות, ומביא אותם לחווה שלו, שאותה פתח לפני שבע שנים באזור מיוער, ירוק, רחב ידיים ושופע מים. זמן קצר לאחר שהחל לסייע לפילים הבין פאט שהפיל הוא חיה זוגית ומשפחתית ושהיונק הענקי עב העור חייב לחיות עם בת זוג. לכן, הוא מסביר, המטרה העיקרית של החווה שלו היא "ששני פילים בריאים יתרבו ויעמידו צאצא". נכון לדצמבר 2012 חיו בחוותו של פאט, אב גאה לשלושה ילדים משלו, 38 פילים, בהם שלושה תינוקות. בסוף הביקור ממש הוביל אותנו פאט לפינה אחרת ומופרדת במתחם המיוער העצום העומד לרשות הפילים שלו, כדי לראות אמא פילה ותינוק שאך זה נולד. המראה סחט מכולנו תגובות רגשיות, וברגע אחד הבנו את מה שניסה פאט להסביר מההתחלה: מטרת העל היא העמדת צאצא בריא שימשיך את השושלת.

החווה מציעה אטרקציה ייחודית – אימוץ פיל ליום אחד. השכם בבוקר פאט, או מישהו מ-40 עובדיו (יחס של מטפל לפיל בערך), עוברים בבתי מלון באזור ואוספים תיירים שמוכנים לשלם כ-5,800 בהאט כדי לבלות במחיצת פיל משלהם למשך יום שלם. משפחות, זוגות ויחידים לומדים מקרוב על בעל החיים המרתק. הם, בדומה למה שאני חוויתי, לומדים איך מתקשרים עם הפיל ואיך מאבחנים את מצבו הבריאותי לפי מצב העור, לפי השיניים ולפי הצרכים. בהמשך הם לוקחים את הפיל לפינוק היומי – לרחוץ במי הנהר. התיירים המערביים שהיו בחווה ביום שבו ביקרתי נראו מאושרים לשפוך מים על גופו הענקי של הפיל המאומץ שלהם ולקרצף במרץ את עורו כדי למנוע מחלות עור שנגרמות מטפילים ומשאר מזיקים.

גם בחווה של פאט אפשר לרכוב על הפילים, אבל פאט ועובדיו אינם עוסקים באילוף הפיל אלא דואגים לרווחתו. כששמעתי את פאט מדבר על המיזם שלו, שלדבריו אינו מקבל תמיכה מהמדינה, הרגשתי שהוא מדבר על שליחות ולא על עבודה בלבד. הפילים בחווה אכן נראים שמחים ובריאים, ופאט מספר שעד כה שום פיל לא איבד את חייו במקום, שמונה פילים הוחזרו לטבע, וכמעט כל פילה הרתה וילדה פילון בריא. בחווה של פאט הרגשתי שהפילים מקבלים יחס אישי ודואג, ושזה היחס האמיתי שהם, ובעלי חיים אחרים, ראויים לו.

__

יוליה פריליק-ניב – עיתונאית ועורכת

אסף קליגר – צלם www.asafkliger.com

הכותבת היתה אורחת לשכת התיירות של תאילנד בישראל TAT ושל חברת התעופה Turkish Airlines. למידע נוסף על תאילנד: www.thailand.org.il