האימהות והאבות

חוקרים בדקו מהו האזור המדויק במוח שבו מתבטאים, או שממנו נובעים, הבדלים בין המינים הבאים לידי ביטוי בהתנהגות הורית

20 בינואר 2016

רוב נקבות היונקים יולדות או ממליטות את צאצאיהן ומטפלות בהם, בעוד הזכרים ממלאים תפקיד הורי קטן יותר, ולעתים אף עוברים לנקבות אחרות זמן קצר לאחר ההזדווגות (התנהגות המוכּרת כפּוֹליגַמיה). מדענים מתקשים להצביע על האזור המדויק במוח שבו מתבטאים, או שממנו נובעים, הבדלים אלה בין המינים. מכיוון שכך, השאלה עד כמה התנהגות הורית צרובה במבנה המוח נותרה עד כה פתוחה.

ד"ר טלי קמחי ותלמיד המחקר ניב סקוט, בשיתוף עם ד"ר עפר יזהר והחוקר הבתר־דוקטוריאלי ד"ר מתיאס פריגה, מהמחלקה לנוירוביולוגיה במכון ויצמן למדע, ביקשו לפתור שאלה בסיסית זו, והתמקדו בעכברי מעבדה. עכברות נוטות להתנהג באופן אימהי למדי גם אם טרם המליטו גורים. הן יחזירו גור שנשאר בפינת הכלוב אל המקום הבטוח בקן הרבייה, יקדישו זמן לטיפוח של גור בן יומו ועוד. נטייה זו מועצמת בעכברות שהן אימהות. הזכרים, לעומת זאת, הם בדרך כלל תוקפניים ושומרים על הטריטוריה שלהם. במקרים רבים הם מתעלמים מגורים שאינם שלהם, ולעתים אפילו תוקפים אותם. אבל במשך פרק זמן קצר לאחר ההזדווגות והמלטת הגורים הם בכל זאת מפגינים התנהגות הורית.

כדי לחקור כיצד מבקר המוח  התנהגות הורית זו – בזכרים ובנקבות – התמקדו המדענים בחלק קטן של המוח הנמצא בהיפותלמוס וקרוי .AVPV חלק זה גדול יותר בנקבות מאשר בזכרים; ובנקבות יש בו יותר תאי עצב המבטאים את החלבון TH (טירוזין הידרוקסילז), שלו תפקיד בייצור השליח העצבי דופאמין. נמצא שבעכברות יש יותר תאי עצב מפיקי TH  בהשוואה לזכרים, וכן שבעכברות אימהות יש יותר תאים כאלה בהשוואה לנקבות שטרם המליטו.

עכברות מנגה ועכברים ממאדים

המדענים הפעילו שיטות גנטיות ונוירו־ביוכימיות – בין היתר באמצעות גירוי אור (אופטו־גנטי) – כדי להעלות ולהפחית את הביטוי של TH בתאי העצב של אזור מוח זה, וכן כדי להפעיל את קבוצת תאי העצב האלה, ותיעדו את ההשפעות ההתנהגותיות שנבעו מכך – הן בזכרים והן בנקבות. התברר שהעלאת רמות TH בתאי עצב אלה משפיעה במיוחד על ההתנהגות האימהית של העכברות. עירור אופטי־גנטי קצר של תאי העצב מפרישי ה-TH גרם להגברה מובהקת של התנהגות אימהית. בניסוי המשך התברר שמניפולציות אלה הגבירו גם את רמות האוקסיטוצין (הורמון המסייע בכיווץ שרירי הרחם בלידה וכן בהנקה, ומכונה הורמון האהבה) בדם, דבר שהתבטא בהתנהגות הורית מסורה יותר. לעומת זאת, הפחתה במספר תאי העצב מבטאי TH בעכברות הביאה לירידה ברמות האוקסיטוצין, ולשיבוש ההתנהגות ההורית שלהן.

שימוש בשיטות אופטו־גנטיות (הפעלת תאי עצב באמצעות אור) כדי להגביר את פעילות התאים המפרישים TH בעכברים זכרים אמנם לא הוביל לשינוי ברמות האוקסיטוצין ולטיפול בגורים, אבל הפחית במידה רבה את התנהגותם התוקפנית של זכרים שאינם אבות כלפי גורים זרים, וכן כלפי זכרים בוגרים זרים. הפחתה במספר תאי העצב האלה הביאה להעלאה בתוקפנות כלפי גורים, ולהגברה משמעותית של תוקפנות באופן כללי. כלומר, קבוצת תאי עצב אלה אחראית ככל הנראה למיתון התנהגות תוקפנית בזכרים (בשונה מאשר בנקבות).

"שליטה בפעילות ובכמות של תאי העצב הייחודיים האלה אפשרה לנו לכוון את מידת ההתנהגות האימהית של הנקבות, וכן את תוקפנות הזכרים", אומרת ד"ר קמחי. "תוצאות המחקר מרמזות על כך שהתנהגות אימהית נשלטת על ידי רשתות תאי עצב מוּבְנות (מוּלדות), השונות במידה מה בזכרים בהשוואה לנקבות, ואשר מבוקרות, לפחות באופן חלקי, באמצעות ההורמון אוקסיטוצין".

ד"ר טלי קמחי וחברי קבוצת המחקר שלה מתכוונים להמשיך לחקור את רשתות תאי העצב במוח המבקרות התנהגות הורית, לצד התנהגויות נוספות השונות בקרב זכרים ונקבות, כמו תקשורת חברתית, תוקפנות והתנהגויות מיניות. בדרך זו הם מקווים להבין טוב יותר את הקשר בין תכונות מוחיות מוּלדות (גנטיות, פיזיולוגיות ומבניות) לבין השפעות סביבתיות שאליהן אנו נחשפים במהלך החיים, וכן למצוא תשובה לשאלה כיצד כל אלה מעצבים התנהגות חברתית בזכרים ובנקבות. תובנות אלה יוכלו אולי בעתיד לסייע בהבנת הגורמים הביולוגיים המעורבים בהפרעות מוחיות בעלות אופי חברתי, אשר מתבטאות באופנים שונים בגברים ובנשים, כגון דיכאון לאחר לידה, תוקפנות ואוטיזם.