כשאת בוכה את לא יפה

מחקר מגלה שהרחת דמעות של נשים מפחיתה את רמת העוררות המינית בקרב גברים

11 במרץ 2014

הבכי הוא תופעה אנושית ייחודית ואוניברסלית, באמצעותו אנחנו שולחים לסביבתנו מגוון איתותים רגשיים. מדעני מכון ויצמן למדע גילו לאחרונה כי הדמעות משגרות איתותים המועברים באמצעות חומרים כימיים הכלולים בנוזל הדמעות עצמו. ממצאים אלה התפרסמו באחרונה בגרסה המקוונת של כתב-העת המדעי Science, ומהם עולה כי הרחת דמעות של נשים, אפילו שלא בנוכחות האישה עצמה, מפחיתה את רמת העוררות המינית בקרב גברים.

בני האדם, בדומה לרוב בעלי החיים, משחררים דרך נוזלי הגוף חומרים הנושאים מסרים לבני מינם. מחקרים שנעשו בשנים האחרונות הראו, לדוגמה, כי חומרים המצויים בזיעה של בני אדם נושאים מגוון של איתותים רגשיים ואחרים, המיועדים לאלה המריחים אותם.

מתברר שכשאישה בוכה הדמעות מפחיתות את המשיכה של גברים אליהצילום: שאטרסטוק
מתברר שכשאישה בוכה הדמעות מפחיתות את המשיכה של גברים אליה
צילום: שאטרסטוק

ריח הדמעות

בניגוד לזיעה, הדמעות הן חסרות ריח. בניסוי הראשון, שאותו ערכו תלמידות המחקר שני גלשטיין ויערה ישורון, עם עמיתיהן מהקבוצה של פרופ' נועם סובל במחלקה לנוירוביולוגיה במכון ויצמן למדע, התבקשו נבדקים גברים להבחין בין הריח של כלי המכיל דמעות שהתקבלו מנשים מתנדבות שצפו בסרטים עצובים ובין כלי זהה המכיל תמיסת מלח. הנבדקים לא הצליחו להבדיל בין הדוגמאות.

בניסוי עוקב הריחו גברים מתנדבים דמעות, או תמיסת מלח, ששימשה לביקורת. לאחר מכן הם התבקשו לדרג את מידת העצבות של נשים שתמונותיהן הוצגו על מרקע, ועד כמה הן מעוררות מינית, וזאת כשמדבקה טבולה בדמעות (או במי מלח) מונחת מתחת אפם. ביום שלאחר מכן חזרו החוקרים על הניסוי, כשהפעם קיבלו הגברים שנחשפו לדמעות תמיסת מלח, ולהפך. הניסוי נעשה בצורה כפולת-סמיות (double blind): הן הנבדקים הן הבוחנים לא ידעו מי מהנבדקים קיבלו את הדמעות, ומי את תמיסת הביקורת.

החוקרים גילו  כי רחרוח הדמעות לא השפיע על הערכת הגברים לגבי מידת העצבות או האמפתיה שמביעות הנשים בתמונות. עם זאת, באופן מפתיע, הם גילו כי לאחר שרחרחו דמעות דירגו הגברים במקום נמוך יותר את מידת המשיכה המינית כלפי הנשים המוצגות לפניהם.

כדי להבין טוב יותר את הממצא המפתיע, תוכנן עוד ניסוי שבו התבקשו גברים לצפות בסרטים מרגשים לאחר שנחשפו לדמעות או לתמיסת מלח. במהלך הצפייה בסרטים התבקשו הנבדקים לדרג את מצבם הרגשי. במקביל נמדדו פרמטרים פיזיולוגיים המצביעים על מידת העוררות המינית, כמו טמפרטורת העור וקצב הלב.

הנתונים שמסרו הנבדקים הראו, כי חשיפה לדמעות לא גרמה לנבדקים להרגיש עצובים יותר במהלך הסרט. עם זאת, המתנדבים שנחשפו לדמעות דירגו נמוך יותר את רמת העוררות המינית שלהם. הבדיקות הפיזיולוגיות סיפקו עדויות נחרצות הרבה יותר: הנתונים הראו, כי לאחר רחרוח דמעות חלה ירידה במדדי העוררות המינית, ובהם ירידה של ממש ברמת הטסטוסטרון – הורמון הקשור בעוררות המינית.

פרופ' סובל ושותפיו חזרו על הניסוי, תוך כדי שהם עוקבים אחר פעילות המוח של הגברים הנבדקים, בזמן אמת, באמצעות סורק fMRI. המדענים גילו כי לאחר רחרוח דמעות הנשים חלה ירידה ניכרת בפעילות באזורי המוח הידועים כמעורבים בעוררות מינית.

הרבה יותר טוב לצחוקצילום: שאטרסטוק
הרבה יותר טוב לצחוק
צילום: שאטרסטוק

איתותים כימיים והתנהגות בני האדם

סובל: "המחקר מעלה כמה שאלות מעניינות. למשל, מהו החומר הכימי האחראי לתגובה הזו? האם סוגים שונים של מצבים רגשיים שולחים לסביבה איתותים כימיים שונים? האם הרכיבים שבדמעות נשים שונים מאלה שבדמעות גברים, או ילדים? המחקר הזה מחזק את הרעיון שאיתותים כימיים שמשגרים בני אדם, גם איתותים שאיננו מודעים להם, משפיעים על התנהגותם של בני אדם אחרים".

הבכי האנושי העסיק גם את צ'רלס דרווין, שחיפש הסברים אבולוציוניים לשורה של ביטויים רגשיים. כך, לדוגמה, הוא הציע כי הפחד הקדום ממזון מקולקל הוא הגורם לנו כיום לעוות את פינו בתיעוב. עם זאת, דרווין לא הצליח למצוא הסבר דומה לבכי. המחקר הנוכחי מציע הסבר אפשרי לתופעת הבכי האנושי – איתות כימי לסביבה. סובל מציין כי דמעותיהם של כמה מכרסמים מכילות גם הן חומרים כימיים המעבירים מידע. "ייתכן כי התופעה האנושית הזו איננה ייחודית רק לנו", הוא אומר.

את המחקר ביצעו תלמידי המחקר שני גלשטיין, יערה ישורון, לירון רוזנקרנץ, ד"ר שגית שושן, עידן פרומין ופרופ' נועם סובל ממכון ויצמן למדע, בשיתוף עם ד"ר יהודה רוט, מנהל מחלקת א.א.ג מהמרכז הרפואי וולפסון בחולון.