מדע לא בדיוני

כאשר המונח ״מדע בדיוני״ נזרק לחלל, האסוציאציה הראשונית של מרבית האנשים תורכב כנראה מלייזרים ומרובוטים, מחלליות וממבקרים מעולמות אחרים, וכן מקהל נאמן של ״גיקים״ העוקב אחר יצירות הז׳אנר השונות באדיקות דתית, שבמסגרתה הם מחליפים את המציאות היומיומית עם עולמות מומצאים ומרגשים יותר. ואמנם, לתפישה זאת אמנם יש רגליים, אך היא עשוי להיות פשטנית למדי. המסקנה כי מדע בדיוני הוא ההפך הגמור מכל מה שהוא בגדר ריאלי וקונקרטי אינה נכונה לחלוטין.

כדי לעמוד על טיבו של המדע הבדיוני עלינו קודם כל לבאר את הגדרתו, ולנסות למנוע את הבלבול הרווח בינו לבין ז׳אנרים פנטסטיים שונים. חלק מבעיית הזיהוי ביניהם נעוצה בכך שלפעמים קשה להבדיל בין מדע בדיוני לפנטזיה, מכיוון שעצם הגדרתו של המדע השתנתה באופן דרסטי במרוצת השנים.

במהלך מרבית ההיסטוריה, החברה האנושית והמדע שהקיף את קיומה לא השתנו בקצב מספיק מהיר כדי שאנשים יוכלו לדמיין לעצמם עתיד שיהיה שונה בתכלית המהות מזה שבו הם חיו. אפשר לראות למשל כיצד אחד האסטרונומים המפורסמים של המאה ה־17, יוהנס קפלר, השתמש ברומן שלו ״סומניום״ בשדים כדי להסביר איך מישהו יכול להגיע לירח. באופן דומה, במאה ה־18 הסביר הסופר האירי סמואל מאדן בספרו ״זיכרונות מהמאה ה־20״, מסע אחורה בזמן מהעתיד הרחוק של 1998 דרך דמותם של מלאכים.

המדע הבדיוני מראה לנו עולמות אחרים, בדרך כלל חדשניים יותר
לצילום: שאטרסטוק

מה זה בעצם מדע בדיוני

אף שאין הגדרה אחת מקובלת למהו ״מדע בדיוני״, אפשר לומר שזהו ז׳אנר הנוהג לעסוק בעולמות השונים משלנו, לאו דווקא בעתיד, כתוצאה מתגליות מדעיות ומטכנולוגיות חדשות הנגזרות מהן. כיוון שאין הגדרה אחת מקובלת של מדע בדיוני, קשה לקבוע מתי הספר הראשון בז׳אנר נכתב, אף שהקרדיט ניתן לרוב לספרה של מרי שלי, ״פרנקנשטיין״, שנכתב ב־1818.

עם זאת, סממנים של מדע בדיוני אפשר למצוא כבר החל מהמאה ה־2 בספרו של הסופר הסורי, לוציאן, שנקרא "היסטוריה אמיתית", ובו חבורת הגיבורים מועפת לירח על ידי סופה. מאפיינים שכאלו צצו גם בהמשך, ובמקומות שונים ברחבי העולם. את הנובלה הראשונה שבה נכלל מסע בחלל בעזרת כוחן של רקטות, אפשר למצוא בכתביו של הסופר והמחזאי הצרפתי סיראנו דה ברז'ראק כבר באמצע המאה ה־17, כ־100 שנה לאחר פרסום ספרו של קופרניקוס ״על תנועת גרמי השמים" ותחילתה של המהפכה הקופרניקאית. בדומה לו, גם וולטר אינו נמנה על הקאנון המקובל של מחברי ספרי המדע הבדיוני, אך במאה ה־18 פרסם הצרפתי את "מיקרומגס", ובו הסופר מציג את חיי האדם דרך נקודת מבטו של חייזר.

בין אם מדובר בסופרי המדע הבדיוני שנחשבים כגדולים בדורותיהם, כמו מרי שלי, ז׳ול ורן, ה.ג. וולס ואייזק אסימוב, או בהוגים ובסופרים ״שגרתיים״ יותר, כדוגמת וולטר, דה ברז׳ראק ואחרים, כולם השתמשו ביכולתו של הז׳אנר לקחת את הלא שגרתי, את יוצא הדופן ואת הפנטסטי, ולהציג אותם כחלק מהעולם הטבעי – כתוצר של הסביבה שלהם, על כישלונותיה והצלחותיה. בדרך זו הם הטביעו את חותמם על החברה האנושית, על רבדיה השונים. השפעה זאת אינה מוגבלת להיבט אחד, אלא כוללת תחומים מגוונים, כאשר בחלקם הדיאלקטיקה אל מול המדע הבדיוני ברורה יותר, ובחלקם פחות.

מדע בדיוני יכול להשפיע על התפתחויות מדעיות ממשיות מחוץ לעולם הפנימי של דפיו
צילום: שאטרסטוק

השפעתו של המדע הבדיוני על תחומי המדע והטכנולוגיה הוא בולט ואולי אף משמעותי ביותר. אדווין האבל, האסטרונום שעל שמו נקרא הטלסקופ המפורסם של נאס״א, מהווה רק דוגמה אחת מני רבות למדען מפורסם ופורץ דרך, שנטש את מסלול חייו הקודם – במקרה זה עריכת דין – בעקבות חשיפתו למדע בדיוני, ובאופן ספציפי לכתביו של ז׳ול ורן, לטובת חיים המוקדשים למדע. האבל היה הראשון שהוכיח כי הגלקסיות הן צבירי כוכבים ענקיים הנמצאים מחוץ לגלקסיית שביל החלב, וניסח את "חוק האבל", העוסק בהתפשטות היקום והערכת מרחקן של גלקסיות וגרמי שמים אחרים מאיתנו, וכמו כן משמש, בין היתר, כגורם מרכזי בתיאוריית המפץ הגדול.

מדע בדיוני אינו אחראי רק לדחיפה כזאת או אחרת בדרכם של אנשים שונים, שהיו לימים מדענים חשובים, אלא גם אחראי לכך שבמסגרת הסיפורים שכותביו גוללו, נצנצו נבטי הרעיונות לכמה מההמצאות החשובות של המאות האחרונות. רעיונות כאלה אפשר למצוא אצל ספרי ז׳ול ורן, בהם ״20 אלף מיל מתחת למים״, אשר היה מקור השראה לאמריקאי סיימון לייק (Lake), ממפתחי הצוללות הראשונות של חיל הים האמריקאי. הספר ״רובור הכובש״, היה בעל השפעה דומה על האמריקאי איגור סיקורסקי (Sikorsky), מפתח המסוק הראשון שיוצר בקנה מידה מלא. ראש מחלקת המחקר של מוטורולה, מרטין קופר, התייחס ל"Communicator" מ"סטארטרק" כגורם מכונן בפיתוח הטלפון הסלולרי הראשון בשנות ה־70. ״העולם יוצא לחופשי״ של ה. ג. וולס הוא אולי הדוגמה העדכנית ביותר בשרשרת הנבואות של המדע הבדיוני שיוצאות אל הפועל. בספר, שהתפרסם ב־1914, וולס מתאר סוג חדש של פצצה המתודלקת על ידי תגובות גרעיניות. הפצצה, כך הוא חזה, תפותח ב־1933 ותפוצץ לראשונה ב־1956. הפיזיקאי ליאו סילארד קרא את הספר, הוציא פטנט על הרעיון, והיה אחראי באופן ישיר על הקמתו של פרויקט מנהטן, שהוביל להטלת פצצות הגרעין על יפן ב־1945 (ראו מסגרת).

מדע בדיוני יכול להשפיע גם על הדרך שבה אנשים חושבים או מתייחסים לעתיד, או במילותיו של סופר המד״ב המפורסם, אייזק אסימוב: ״מדע בדיוני הוא ענף ספרותי העוסק בתגובות של בני האדם לשינויים בחברה ובטכנולוגיה״. דבר זה נעשה דרך יכולתו של המדע הבדיוני לבחון עולמות אלטרנטיביים, שונים במידה כזאת או אחרת מזה שלנו, שיכולים להתקיים מבחינה לוגית. בכך, אנו חוקרים את מקומנו ביקום ומעלים שאלות פילוסופיות לגבי טבעה של המציאות המוכרת לנו. לעתים נדמה שהטכנולוגיה מתקדמת בטור הנדסי. חלק מן השאלות העולות מיצירות הז׳אנר השונות נדמות כרלוונטיות מתמיד כאשר אנו נדרשים להרהר בשאלות כמו חיי נצח, חיסול המחלות המוכרות למין האנושי, יישוב החלל, סייבורגים וכן הלאה, פעמים רבות המקור היחיד להשוואה ולהתייחסות מצוי ביצירות המדע הבדיוני.

מדע בדיוני בראשות הממשלה

סופרי מדע בדיוני מייעצים לעתים קרובות לגופים ממשלתיים. הקבוצה המפורסמת ביותר נקראת SIGMA ובמסגרת תפקידה היא מייעצת למחלקה לביטחון פנים האמריקאית בנושאים טכנולוגיים, בעוד שקבוצות אחרות עובדות עם גופים כמו נאס״א.

תפקידם של סופרי הז׳אנר הוא לא לחזות את העתיד, אלא לרמוז על כל סוגי העתיד האפשריים, כך שהחברה תוכל לקבל החלטה מושכלת על הדרך שבה היא רוצה לצעוד. כנגזר מכך, רק בשל העובדה שהעתיד שג'ורג' אורוול חזה לא התממש, לא הופך את ״1984״ לכישלון. נהפוך הוא, הוא היה הצלחה מסחררת, מכיוון שהוא עזר לנו למנוע את העתיד הקודר הזה, ובדרך הפך, לא בכדי, למטבע לשון בכל הקשור לשיטות דיכוי ומעקב מצד ממשל אבסולוטי ופולשני.

פרט לכך, ובניגוד למשתמע משמו, במסגרת ז׳אנר המדע בדיוני אנו יכולים לבחון לא רק שאלות עתידיות, אלא גם לעסוק בנושאים בוערים ואקטואליים. המדע הבדיוני מאפשר לבדוק כיצד החברה שלנו יכולה לתפקד באופן שונה בדרך לקדמה, ומאפשר לנו לדמיין עתיד ורוד או שחור יותר, ולחשוב על הדרכים לממשו או להימנע ממנו, בהתאמה.

אולי הדוגמה הבולטת ביותר לכך מגיעה, שוב, מ"סטארטרק". כאשר הכוכבת האפרו־אמריקאית, נישל ניקולס, שגילמה את לוטננט אוהרה, שקלה לעזוב את הסדרה, התקשר אליה מרטין לותר קינג ושכנע אותה לחזור בה, מכיוון שהיא מייצגת עתיד שאליו אנשים יכולים לשאוף, חסר כל אפליה גזעית או מגדרית. זמן קצר לאחר מכן, בעקבות ביקורת ציבורית שמתחה ניקולס על נאס״א ועל מדיניות הגיוס הגברית והלבנה השלטת שלה לתפקיד האסטרונאוטים, היא הוזמנה למשרדי הסוכנות, שם סייעה לשכנע נשים ומיעוטים נוספים לנסות להתקבל לתוכנית החלל, יוזמה שפירותיה כללו את סאלי רייד (ideR) וגויון בלופורד (Bluford) שהיו לאסטרונאוטית הראשונה והאסטרונאוט האפרו־אמריקאי הראשון, בהתאמה.

המדע הבדיוני שימש גם כבמה למחאה עבור אלה שחששו להשמיע קולם בריש גלי. מקרה אופייני לכך אפשר למצוא בברית המועצות, ששם הסופרים תחת השלטון הסטליניסטי נאלצו לפתח עוד ועוד את היכולות האלגוריות שלהם בשל הפחד מן הצנזורה ומהענישה מצד הרשויות, ובמקרים רבים תיעלו זאת דרך הפורמט של המדע הבדיוני. דוגמה לכך אפשר לראות בדיסטופיה של הסופר יבגני זמיאטין, ״אנחנו״, שבה הוא מתאר עתיד שבו אפילו מספר הלעיסות המותרות בזמן הארוחה מוגדר על ידי המשטר, ולאנשים אין עוד שמות, רק מספרים. ספרו של זמיאטין נאסר לפרסום בברית המועצות תחת יד הברזל הסטליניסטית, אך ראה אור מחוצה לה ושימש השראה לכתיבת "1984" של ג'ורג' אורוול.

אמנות המדע הבדיוני

לבסוף, אפשר למצוא גם קווים מנחים בין תחומי האמנויות השונות למדע הבדיוני, שמהווה מקור השראה להתפתחויות רבות. באופנה אפשר לראות דוגמאות במחשוב הלביש, באדריכלות אפשר לראות את השימוש באנרגיה סולרית ובבניית גורדי שחקים ובעיצובי מוצרים אפשר לראות זאת במינימליזם הצורני והכרומטי שמאפיין את מוצריה של חברת אפל. סגנונות רבים, בהם למשל הרטרו־פוטוריזם, שאובים מיצירות מדע בדיוני שונות. אל מול השפעותיו של המדע הבדיוני על התחומים הללו, אפשר אולי לומר שסופרי הז׳אנר מתבוננים בחידושים ובטרנדים הרווחים באספקטים השונים של חיינו ובעצם שואלים את עצמם: ״אם 'איקס' ימשיך להתפתח הלאה, להיכן הוא יוביל אותנו?״.

מובן הוא שהדיאלקטיקה בין המדע למדע בדיוני היא ברורה יותר, גם אם דרכי התבטאותה מגוונים ביותר. חלקים מנתיבי הדיאלקטיקה כבר הוזכרו בפסקאות דומות, אך אפשר לציין שסופרי מדע בדיוני יכולים לחקור בעיות ונושאים בוערים בחופשיות, שלעתים מדענים פשוט אינם מסוגלים לה. דוגמה לכך אפשר לראות בסיפור הבא: לפני כמה שנים ראיין סופר המדע הבדיוני רוברט ג׳יי סויר את הנוירוביולוג ג׳ו טסיין, עבור הערוץ דיסקברי. בזמן שהמצלמות נותרו כבויות, טסיין דיבר בחופשיות על עבודתו במעבדתו שבפרינסטון, שבה יצר עכברים בעלי סופר אינטליגנציה. עם זאת, ברגע שהמצלמות פעלו והוא נשאל על יצירתם של עכברים חכמים יותר, הוא סימן לסויר לעצור ואמר: ״אנחנו יכולים לדבר על כך שלעכברים יש זיכרון משופר, אבל לא על כך שהם חכמים יותר. הציבור לא ירד לי מהגב אם הוא יחשוב שאנחנו יוצרים חיות אינטליגנטיות יותר״.

סופרי מד״ב לא כבולים באותה צורה לדעת הציבור (על אף הצורך הממשי למכור ספרים) ולמענקים הניתנים על ידי גופים שונים, ובשל כך הם חופשיים להעלות השערות לגבי הטווח המלא של ההשפעות שהן מנת חלקן של טכנולוגיות חדשות – כאלה שקיימות וכאלה שאינן – הן על יתרונותיהן והן על חסרונותיהן. הם גם לא כבולים על ידי הסכמי סודיות למיניהם, בדומה למדענים העובדים בשדות המסחריים והממשלתיים. דוגמה לכך אפשר לראות בכך ששנה לפני שנבנתה הפצצה האטומית הראשונה, ה־FBI דרש מהמגזין Astounding Science Fiction לבטל את הפצתה של המהדורה של מרץ 1944, מכיוון שזאת הכילה סיפור המתאר כיצד פצצה המועשרת באורניום עלולה להיבנות.

מקרה בוחן מעניין אחר מתגלם בעמוד הראשון של ״מכונת הזמן״ של ה.ג וולס, שפורסם ב־1895, ובו סופק הסבר מנוסע אנונימי בזמן המתאר כיצד חפץ חייב להתקיים הן בזמן והן בחלל. לאוזן המודרנית, תיאור זה נשמע דומה להפליא לחזונו המאוחר בכמה שנים של איינשטיין בדבר חלל וזמן. בזמן שוולס פרסם את ספרו, חלק מן הפיזיקאים של התקופה האמינו שהמדע מגיע לדפיו הסופיים של ״ספר חוקי הטבע״. ב־1900 המדען לורד קלווין הכריז בחגיגיות שהפיזיקה כמעט ונשלמה, ושעלינו לפתור רק עוד שתי בעיות מינוריות כדי להגיע לידיעה שלמה על מה שאפשר לחקור ביקום. כידוע, פתרון הבעיות הללו הוביל לא לסיומה של הפיזיקה, אלא באופן ישיר לתיאוריות היחסיות והקוונטים וההמצאות הטכנולוגיות הנגזרות מהן. בעוד שהפיזיקאים חשבו שאנחנו מתקרבים לקץ המסע, סופרי המדע הבדיוני, עם סיפוריהם הפנטזיונריים בדבר מסע בזמן, רובוטים ושאר יצירי דמיונם, ביקשו להראות שאנו רק בתחילתו. אם כן, אפשר לראות שרוחב יריעת ההשפעה של המדע הבדיוני רחבה יותר מן התפישה הרווחת.

אף על פי כן, אין בכך כדי לטעון שהדיאלקטיקה בין המדע למדע הבדיוני היא חד־סיטרית, או שהמדע הבדיוני הינו השמן בגלגלי המדע. מדע בדיוני אמנם יכול להשפיע על התפתחויות מדעיות וטכנולוגיות ממשיות מחוץ לעולם הפנימי של דפיו, אך עליו להישען על עקרונות מדעיים אמפיריים. שאם לא כן תוכל היצירה לכל היותר להוות מקור להנאה ולהשראה עבור קוראיה, דבר שאין להמעיט בערכו. כמו כן, ידוע שההתפתחויות המדעיות בכלל והמהפכה המדעית בפרט, הם אלו אשר סיפקו את קרש המקפצה לז׳אנר המדע הבדיוני. עם העלייה בגודל ובתדירות הקפיצות שהמדע ונגזרותיו ביצעו, לא מפתיע שיותר ויותר אנשים ביקשו לקרוא וליצור במסגרת ז׳אנר העוסק בחקר האפשרויות שהללו יכולים לפתוח בפני המין האנושי. בשל כך, המודל הדיאלקטי המתבקש בין המדע למדע בדיוני ודאי ייראה כמעגל כלשהו, כאשר ההשפעה היא הדדית ומושפעת מתמורות בכל אחד מן השניים.

היטיב לתמצת זאת סטיבן הוקינג, האסטרופיזיקאי המפורסם, שבהקדמה לקלאסיקה של לורנס קראוס מ־1995 ״הפיזיקה של סטארטרק״, כתב: ״מדע בדיוני […] אינו רק בידור מהנה, אלא גם מציע תכליות רציניות, של הרחבת הדמיון האנושי. אולי עדיין איננו מסוגלים ללכת בנועזות למקומות שבהם אף גבר (או אישה) היו בהם קודם לכן, אבל לפחות אנו יכולים לעשות זאת במוחנו. […] ישנו סחר דו־כיווני בין מדע למדע בדיוני. מדע בדיוני מציע רעיונות שמדענים משתמשים בהם בתיאוריות שלהם, אך לפעמים המדע מגלה רעיונות שהם חזקים מכל מה שמדע בדיוני יכול להציע״.

"פרנקנשטיין" נחשב לספר הראשון בז'אנר
צילום: שאטרסטוק

כותבים מדע בדיוני

סמואל מאדן(Madden), סופר אירי (1686־1765): ספרו ״זיכרונות מהמאה ה־20״ מ־1733, מורכב בעיקרו מסדרת מכתבים בין שגרירים אנגלים בארצות שונות לשר האוצר הבריטי, אשר כולם נכתבו לכאורה בין השנים 1997־1998, ומתארים את תנאי התקופה. עם זאת, כפי שמתברר במהלך הספר, חלופת המכתבים ניתנה למעשה למספר על ידי מלאך שומר בלילה אחד ב־1728. יש המחשיבים זאת כ״נוסע בזמן הראשון בתולדות הספרות האנגלית״.

מרי שלי (Shelley), סופרת אנגליה, (1797־1851): הנובלה שלה, ״פרנקנשטיין״ או ״פרומתאוס המודרני״ (1818), עוסקת במדען האקסצנטרי ויקטור פרנקנשטיין, אשר יוצר יצור גרוטסקי דרך ניסוי מדעי לא מקובל ושנוי במחלוקת. ספר זה נחשב לאחת הדוגמאות המוקדמות ביותר, ולעתים אף המוקדמת ביותר, של ספרות מדע בדיוני, כיוון שבניגוד ליצירות אחרות, הדמות הראשית בנובלה פונה באופן מכוון ליכולות המדע המודרני כדי להשיג ״תוצאות פנטסטיות ודמיוניות״.

לוסיאן (Lucian), רטוריקן וסאטיריקן אשורי מסמוסטה (125־180 לספירה בערך): ספרו ״היסטוריה אמיתית״ (המאה ה־2), היא פרודיה, והיצירה הפיקטיבית הידועה הראשונה אשר עוסקת במסע לחלל החיצון, בצורות חיים זרות ובמלחמות בין כוכבים שונים – ובשל כך נחשבת בעיני רבים כטקסט הראשון הראוי להיחשב כמדע בדיוני. לפי המקורות, לוסיאן כתב את יצירתו הסאטירית כדי לצאת נגד בני תקופתו וקודמיהם, אשר הרבו להתייחס לאירועים פנטסטיים ומיתולוגיים כאמת. העלילה מתארת את לוסיאן ואת חבורת הגיבורים המלווים אותו כאשר הם יוצאים מערבה לחקור אדמות לא ידועות, וכן את תושביהן, שסופה מעיפה אותם לירח, ושם הם חוזים במלחמה בין מלך הירח למלך השמש, שבה משתתפים מיני יצורים שונים ומשונים.

סיראנו דה ברז'ראק (de Bergerac), סופר ומחזאי צרפתי (1655־1619): עבודותיו, ״העולמות האחרים״ (1657) ו״מדינות ואימפריות השמש״ (1662) נחשבות לקלאסיקות של המדע הבדיוני המוקדם. בראשון, סיראנו נוסע לירח בעזרת כוחן של רקטות המונעות על ידי זיקוקים ופוגש את תושביו.

וולטר (Voltaire) סופר והוגה צרפתי (1694־1778): לצד כתביו היותר מפורסמים, כמו ״קנדיד״ (1759) ו"פואמה על אסון ליסבון", אפשר למצוא גם יצירות בעלות מאפיינים של מדע בדיוני מוקדם, כמו ״מיקרומגס״ (1752) ו״חלומו של אפלטון״ (1756). הראשון מביניהם מציג, דרך נקודת מבטו של חייזר בעל אותו השם, את חיי האדם.

ז׳ול ורן (Verne), סופר צרפתי מחלוצי סוגת המדע בדיוני בספרות (1828־1905): בספר "רובור כובש השחקים״ (1886) מתוארת אלבטרוס – ספינה המסוגלת לרחף בעזרת כוחם של 74 מדחפים, המונעים על ידי 37 מצברים חשמליים. תיאור הספינה אלבטרוס דומה מעט למסוק של ימינו, ותיאורה הושפע מפגישה של הסופר עם מהנדסים שעמלו על מכונה דומה. הספר ״20 אלף מיל מתחת למים״ (1870) מספר על עלילותיו של קפטן נמו והצוללת שלו, נאוטילוס, שנקראה על שם הצוללת הראשונה של רוברט פולטון.

הרברט ג׳ורג׳ וולס (Wells), סופר והוגה דעות אנגלי (1866־1946): וולס נחשב לאחד האבות המייסדים של ז׳אנר המדע הבדיוני. יצירותיו התמקדו בעיקר במתיחת ביקורת חברתית נוקבת דרך שימוש בז׳אנר זה, ובין יצירותיו הידועות ביותר אפשר למצוא את ״מלחמת העולמות״ (1898), ״מכונת הזמן״ (1895), ״האיש הבלתי נראה״ (1897) ו״האי של ד״ר מורו״ (1896).

אייזק אסימוב (Asimov‏), סופר וביוכימאי אמריקאי ממוצא יהודי, יליד ברית המועצות (1920־1992): אסימוב כתב במהלך חייו מעל 500 ספרים בתחומים שונים, אך את עיקר פרסומו קנה כסופר מדע בדיוני. בין כתביו בז׳אנר זה אפשר למצוא את "שקיעה" (1941), אשר הוכתר בשנת 1968 על ידי איגוד סופרי המדע הבדיוני של אמריקה כ"סיפור המדע הבדיוני הטוב ביותר בכל הזמנים" ו״אני, רובוט״ (1950).

יבגני זמיאטין (Zamyatin), סופר מדע בדיוני רוסי (1884־1937): בדיסוטופיה המפורסמת שלו, ״אנחנו״ (1927), הוא מתאר עתיד שבו אפילו מספר הלעיסות המותרות בזמן הארוחה מוגדר על ידי המשטר, ולאנשים אין עוד שמות, רק מספרים. ספרו של זמיאטין נאסר לפרסום בברית המועצות תחת יד הברזל הסטליניסטית, אך ראה אור מחוצה לה ושימש כהשראה לכתיבת "1984" של ג'ורג' אורוול. זמיאטין עצמו אף הוגלה פעמיים, כאשר בפעם הראשונה הוא הצליח לחמוק מסיביר, ובשנייה זכה לחנינה, עד שב־1931 ביקש מיוזף סטלין עצמו לעזוב את ברית המועצות, בקשה שזכתה לאישור, ובעקבותיה עברו הוא ואשתו לפריז.