רגישות יתר

חוקרים מצאו שרגישות לכאב והיכולת להתמודד איתו תלויה במבנה המוח של האדם

צילום: שאטרסטוק
צילום: שאטרסטוק

השאלה מדוע אנשים מסוימים רגישים יותר לכאב בעוד שאחרים מסוגלים להתמודד איתו בצורה טובה יותר מעסיקה חוקרים רבים לאורך שנים. עד היום הועלו ונבדקו השערות רבות אך נמצאו תשובות חלקיות בלבד. על פי מחקר שנערך בשיתוף פעולה בין חוקרים מאוניברסיטת חיפה, הטכניון והמרכז הרפואי רמב"ם, ואוניברסיטת וויק פורסט – אפשר לנבא רגישות לכאב על פי מבנה המוח. "מצאנו סמן אנטומי במבנה המוח המאפשר לזהות אנשים בעלי רגישות גבוהה יותר לכאב", אמרה ד"ר אירית וייסמן-פוגל מהחוג לפיזיותרפיה באוניברסיטת חיפה, שהייתה בין עורכי המחקר.

עורכי המחקר, ד"ר וייסמן-פוגל, פרופ' דוד ירניצקי וד"ר ילנה גרנובסקי מהטכניון והמרכז הרפואי רמב"ם, ופרופ' בוב קוגהיל מאוניברסיטת וויק פורסט, ביקשו לבדוק אם מקור ההבדל ברגישויות שונות, נעוץ בכמות "החומר האפור" באזורים שונים במוחנו. במילים אחרות: האם מבנה המוח שלנו משפיע על האופן שבו אנו מרגישים ומתמודדים עם כאב? הפרויקט כולו בוצע במעבדתו ובהנחייתו של פרופ' קוגהיל, כשהדוקטורנטית הדס נחמן-אברבוך מהטכניון ביצעה חלק מהמחקר.

ד"ר וייסמן-פוגל מסבירה שמחקרים שנערכו בנושא עד היום התמקדו ברובם בהבדלים שבין אנשים בריאים לחולים. ההיקשים התבססו על ממוצע קבוצתי, ובכך לא נתנו ביטוי למקרים פרטניים. "היום מבינים שכדי להתאים טיפולים יעילים יש להתמקד בשונות הבין-אישית של תפישת הכאב, שאת מקורה ניסינו למצוא במחקר", הוסיפה.

ככל שקיים יותר חומר אפור באזורים מסוימים במוח, כך פוחתת הרגישות לכאבצילום: שאטרסטוק
ככל שקיים יותר חומר אפור באזורים מסוימים במוח, כך פוחתת הרגישות לכאב
צילום: שאטרסטוק

דחיסות החומר

המוח מורכב  מ"חומר אפור" (הכולל את גופי תאי העצב ותאי גלייה – תאי תמך), המרכיב את קליפת המוח והאחראי על עיבוד וניתוב מידע על גירויים חושיים או תנועתיים; וחומר לבן (הבנוי מאקסונים של תאי העצב) המשמש כ"צינור" להעברת מידע לתאים אחרים במערכת העצבים. דחיסותו של חומר אפור באזור מסוים במוח מעידה על יכולות תפקודיות גבוהות יותר באותו אזור, והיא משתנה מאדם לאדם. כך, למשל, נמצאה דחיסות גבוהה של חומר אפור באזור שאחראי על יכולות ניווט אצל נהגי מוניות מנוסים בלונדון.

כדי לחקור את הקשר בין כמות החומר לתפישת הכאב, חשפו החוקרים 116 גברים ונשים לגירויי חום בידם או ברגלם בטמפרטורות שבין 49-43 מעלות צלזיוס, וביקשו מהם לדרג את עצמת הכאב שחשו. לאחר החשיפה לגירויים עברו הנבדקים סריקת MRI, במטרה לאתר קשרים בין מידת הרגישות לכאב לבין מידת הימצאותו של חומר אפור באזורים שונים במוח.

מהמחקר התברר כי ככל שקיים יותר חומר אפור באזורים מסוימים במוח, כך פוחתת הרגישות לכאב. החוקרים מצאו ארבעה אזורים עיקריים, שבהם הימצאותו של חומר אפור מעידה על רגישות מופחתת לכאב.

שני האזורים הראשונים הם רכס החגורה האחורי (Posterior cingulate cortex) וה-Precuneus – המהווים את התשתית האנטומית של רשת עצבית הנקראת בשם "רשת ברירת המחדל" (DMN). רשת זו פועלת בזמן מנוחה כשהמוח לא נדרש לעשות פעולה כלשהי, וכן בזמן חלימה בהקיץ, כמו כן, נמצא שפעילותה של רשת ברירת המחדל קשורה לתפישת העצמי. לדברי ד"ר וייסמן-פוגל, רשת ברירת המחדל בעצם "מתחרה" בפעילות העצבית הבונה את חוויית הכאב, ובכך תורמת לירידה ברגישות לכאב. לכן, אנשים שלהם כמות גדולה יותר של חומר אפור באזורים הללו יכולים להפעיל יותר את רשת ברירת המחדל, ובכך להוריד את הרגישות לכאב.

האזור השלישי שבו נמצא כי דחיסות גבוהה של חומר אפור מעידה על רגישות מופחתת לכאב הוא החלק האחורי של אונת הקודקוד (Posterior parietal cortex), שהוא חלק מרשת עצבית הפועלת במצבים המצריכים הפניית קשב לגירויים חיצוניים. עלייה בחומר האפור בחלק האחורי של אונת הקודקוד מאפשרת לאדם לבקר ולמתן גירויי כאב בצורה טובה יותר, וכך להביא לירידה ברגישות לכאב. ממצא זהה נמצא גם בקליפת המוח התחושתית (Primary somatosensory cortex) האחראית על עיבוד וקידוד של עצמת הכאב.